מפגש 175 – 23.7.2021

כרגיל, עוד יום שישי ב”מגדלור”. התחלנו ארבעה והדיון היה סביב העמדות והדעות בנושאים היסטורים ועכשווים המתייחסים למרחב ואוכלוסייתו.

לרגע קצר ביקרו אותנו גולן, קרן, זיו, מעיין ואלה: אבא שמטייל עם ארבע ילדות, שתיים מהן בנותיו ושתיים חברות שלהן. גולן התכבד בקפה והבנות התעניינו ב”עפיפון-כוכב” פרי יצירתו של חנן, שאת ההשראה לבנייתו קיבל מהעפיפונים ש”כיכבו” בשמינו (לפני הבלונים…) בשילוב עם תמונה שצולמה בעזה ובה ילדה מחזיקה “כוכב של תקווה” מהפרויקט stars of hope, יוזמה של קבוצת אמריקאים לחיזוק אוכלוסיות בעולם שנפגעו ממלחמות או אסונות טבע. הילדות שאלו, אנחנו ענינו והן המשיכו בדרכן.

אנחנו בדיון ההיסטורי… הגיעו שולה ודני. זוג בגיל הפנסיה ממרכז הארץ שהחליטו לבקר ידידים באזור. איתם עסקנו באחד מענפי הספורט היותר פופולריים בישראל: מציאת מכרות/ים משותפות/ים שלא נמצאים כאן ברגע זה… שולה ודני נשארו למשך שני ספלוני קפה והמשיכו להתחייבויות אחרות.
נחשי סימן לטרקטורון בודד שסייר בקרבתנו. הגיעו שני צעירים בני 18 מישוב באזור, ינון וגלעד.
רמי, בוחר בגרסת ה”מעגל” לבני 18 שלפני גיוס לצבא ומציג אותנו כחלק מאוכלוסיית המרחב. הוא עוד יחזור בסוף המעגל…
נחשי כאחד שגדל על גבול הרצועה, אומר שעזה היא מכרים וחברים. שומרים קצת על קשר טלפוני. הוא זוכר ימים טובים. לומד ומתעניין כל יום על מה שקורה אצלם. מאמין שיחזרו הימים ה”גדולים” של פעם. אולי המפגשים פה ב”מגדלור”, יתרמו.
שמוליק מתפייט על עזה בסגנון אלוהים אל משה, “אותה תראה מנגד ואליה לא תבוא”… מקווה שהעתיד יהיה אחר. נוצר פה ב”מעגל” שיח של קשב של כל אחד לכל אחד. היכולת לראות את הצד השני מוגבלת.
עבורי, עודד, עזה היא תסכול, כעס וחשבון נפש. תסכול על כך שאיני יכול ממש לעזור לאנשים שחיים חיי סבל בשכנות אלי. כעס על כך שהמדינה שבה אני חי מצליחה לייצר הדחקה ולבנות חומה (תרתי משמע…) ולמעשה להעלים 2 מיליון אנשים. חשבון נפש על שום התהליך שאני עובר בלימוד מחדש של כל הקומפלקס הזה של אדם ואדמה במרחב שבו אנחנו מתהלכים.
ינון: עזה היא מקום אויב. אסור להתקרב. הם רוצים להרוס את המדינה שלנו. הוא מוסיף ואומר, שאף פעם לא היה שם. כדי שהמצב יסתדר זה צריך לבוא מהצד שלהם. אם הם היו רוצים לעצור את האלימות, הם היו יכולים. פינוי גוש קטיף זו התחלת השנאה.
גלעד: שומע הרבה מהאבא והסבא על עזה. סבא שלו אמר לו שהוא בכה פעמיים בחייו- פעם על אביו ופעם נוספת על חבר נפש עזתי שנהרג. יש שם אנשים טובים. אמנם יש שם מעטים ששונאים אותנו, אבל הם מקבלי ההחלטות. ברגע שהם יושיטו יד יקבלו שתי ידיים בחזרה. אם הם לא יפסיקו עם כל העויינות, זה לא יגמר.
רמי: עזה היא תעלומה. כמורה דרך עסק הרבה בהיסטוריה. לפני המון שנים, עזה היתה מרכז העולם!. פה, (הוא מחווה סביב בידיו) רועה אברהם את צאנו ופה פוגש את אבימלך. יותר ממחצית אוכלוסיית העולם רואה באברהם אב וחייו מתנהלים פה! קיימת דרך הים שחוצה מזרח מערב והיא עוברת בעזה. נעים בה בין שתי הממלכות הגדולות. עזה בתפר בין הארץ הנושבת לבין המדבר. משהו בכל התהליך הזה, שקורה עם עזה עכשיו הוא תקלה ולנו יש חלק בזה. לא מספיק התחשבנו, לא מספיק ראינו, אולי ניסינו להושיט יד שלא נענתה… בכל אופן, יום אחד עזה ועוד 3 עיירות נשארו כלואות. צומחים ונולדים שם ילדים בלי אופק ובלי תקווה. עזה נשכחה על ידי העולם. אין סיבה שעזה לא תהיה חלק מפואר מהעולם. שינוי לא יבוא על ידי צד אחד. היה לו מורה שאמר שאם עדיין לא מצאנו (שלום…) זה אומר רק שלא מצאנו… רמי אומר לצעירים שלכולנו יש אחריות ומספר שאנשים מעזה שואלים אותו אם בישראל יש כאלה שאכפת להם מהעזתים? מזכיר את ההתרגשות של מרואן שביקר אצלנו במעגל וביקש שנמשיך להזכיר ולדבר את עזה בפגישותינו.
כמו הילדות בתחילת המפגש, גם גלעד שואל על העפיפון שבנה חנן ואנחנו מספרים…

היינו: קרן, זיו, מעיין, אלה, גולן, שולה, דני, רמי, נחשי, שמוליק, עודד, ינון, גלעד.

כתב: עודד

כתיבת תגובה