מפגש 170 – 18.6.2021

קבוצת מורות.ים מבית ספר תיכון בתל אביב מגיעה לסיור באזור. סופו של הסיור, אצלנו ב”מגדלור”.

רדיר מציגה בפניהן/ם את הרציונאל של מפגשי ה”מגדלור”. מתחילים “מעגל”.
ג’אבר אומר שקובעי המדיניות חושבים שהכפר שבו הוא גר (“בלתי מוכר”) נמצא במדינה אחרת… ה”מעגל” חשוב לו. עזה היא סבל, שכנים ומשפחה. מצבם גרוע אפילו ממצבו של ישוב לא מוכר…
חיותה, מגיעה מידי פעם. חלק מהחינוך שקיבלה מאביה זה להיות בן אדם ורגיש לסבל הזולת.
שמוליק אומר שהוא קומוניסט אינדיבידואליסט… יודע שזה אוקסימורון, אבל ככה הוא מרגיש… הוא קורא שיר שכתב בהשראת עזה.
משה אומר שהוא משתתף לעתים. בתקופות כמו האחרונה, כשחווינו מלחמה, המגדלור חשוב. הוא סוג של תקווה. לנו יש מקלט וזמן לתקווה… להם אין.
נחשי, היה בחברויות עם עזתים שעבדו איתו. ה”מגדלור” הוא סוג של קשר.
נעמי, חברה ב”קול אחר“. היא אומרת (ציטוט) “לא מתקבל על הדעת שמשהו שלא מתקבל על הדעת ימשך זמן לא מתקבל על הדעת”!
שלי מגיעה לעתים רחוקות. לשמור על קשר. “קל לסבול כאב בטן של מישהו אחר”… היא אומרת ביחס לסבל בעזה.
רפי אומר שבכל מקום שבו נשמע קול אחר הוא בא לחזק. לא מתקבל על דעתו מה שקורה בעזה. אנשים, חפים מפשע ברובם, לא צריכים לעבור את זה.
לסמדר קשר עם עזה עוד מהילדות. נולדה וגדלה באשקלון לשם הגיעו בעבר הרבה פועלים עזתים. למי שיש רגישות לאחר חייב להבין את הסבל שלהם. ממליצה על חיבורים לקבוצות שמדווחות על הנעשה מעבר לגדר. (“אנחנו שמעבר לגדר” למשל…)
רדיר מספרת על הפעילויות שלה. פה, ב”מגדלור” מרגישה משפחה. חשוב לה להיות במרחב. אזרחי ישראל הפלסטינים צריכים להיות גשר לשלום. באה כדי לא לאבד תקווה.
בלה מתרגשת כבר בנסיעה לכאן. חיה בצד היאוש היומיומי מהמתרחש מסביב. דאגה לחברים שקרובים לגדר ומעבר לגדר. רוצה לקוות שהחלפת השלטון וגם בואה של קבוצת המורות.ים ל”מגדלור” יתרמו לשינוי.
מלכי מזדהה עם כל מילה שנאמרה לפניה. מגיעה מתוך היאוש שלא עובר. להם, בעזה, אין אופק.
אדווה: חייבים לשנות את המצב. מגדלור מיצג את הכיוון שאליו צריך לשאוף. קשה לה עם הקונפליקט המוסרי שבו היא נמצאת.
מאיה: סופרת. התרגשות גדולה להיות פה. אוהבת לבוא למפגשים עם אנשים. צריך בעזרת הדיבור “לחתור” תחת המציאות המעוולת.
נעמי: מתאים לה להיות בתוך הכנות שנוצרת במעגל. עזה היא חור שחור עבורה. חיפשה מקור לתקווה ובאה לכאן. עזה היא כתם שחור עלינו ויש לנו אחריות אליו. העבודה שלה כמחנכת זה להציף ולדבר על דילמות מוסריות, לחשוף את התלמידים למה שקורה. לקרב אותנו ואותם ליצירה משותפת.
ניל: פעם ראשונה כל כך קרובה לעזה. איבדה תקווה. זה נורא לאבד תקווה. אולי לפגוש אנשים כאלה שמייצרים שיח אמפטי, מחזיר מעט ממנה.
איילת מהצפון והיא מעריכה את האנשים החיים יומיום בעוטף. לכל אחד זכות לחיות. הדחיפה לשינוי צריכה לבוא מלמטה.
אביבה אומרת שהתושבים זועקים לעזרה וצריך לעזור.
דניאלה מספרת שהיא לא נולדה בארץ ו”לא מכירה כמוכם” את המצב. התלמידות.ים שלה באות.ים ממקומות שונים, כיתה קוסמופוליטית. באה לכאן לשמוע יותר מאשר להשמיע.
זעאה: לגבי עזה איבדה תקווה. חושבת שזאת מציאות שלא תשתנה. מחפשת קול שישמיע “לחן” אחר. היום, בסיור ב”עוטף” ובביקור ב”מגדלור”, נדלק אור קטן של תקווה. “תודה שאתם מי שאתם” היא אומרת. עכשיו יודעת שלא צריך לאבד תקווה.
זאב מודה על ההזדמנות להיות פה. מרגיש אחריות ובעיקר בושה על מעשי המדינה. משתדל לעשות תיקונים קטנים בעולם. המפגש מציף את העוולות וזאב מודה על ההשראה.
נעמיקה מספרת על הקמת “קול אחר”. חיפשו דרך אחרת לציון החגים הלאומיים והלאומניים. לזמן יש משקל בהפיכת האדם לקהה חושים. כמה אפשר להכיל… האנושיות הולכת לאיבוד מרוב עוולות שאי אפשר לטפל בהן. אי אפשר לתווך את החיים במרחב האלים הזה למי שלא חווה זאת על בשרו. היא ויתרה על המאמץ… הגדולה של הפעילים באירגונים השונים זו ההתמדה. היכולת לא לאבד את האמפטיה גם כשאתה מותקף, היכולת להכיל גם סיפור אחר. ב”קול אחר” התמודדו עם הרבה דעות שונות. זה דורש מאמץ.
יניב גדל באשקלון. בשכנות לעזה. דעותיו תמיד היו במיעוט. ארוחות ערב משפחתיות “מתפוצצות” בגלל דעותיו… שמח על המפגש ב”מגדלור”. צריך להשמיע יותר את קולנו.
נילי שירתה באזור. צריך קיום אנושי אחד, היא אומרת. גדלה ביפו. היה להם חבר מעזה שהיה סוג של משפחה. הבית היה פתוח מבחינה תרבותית. שמעה אום כלתום בבית. מאמינה בשיח. הקול שהיא שומעת פה הוא לא קול אחר, זה קול אנושי. חוותה דיסוננס עם השקט, השלווה והטבע אל מול השדות השרופים.
שורוף מתרגשת. באה מטירה, מורה לערבית. רוצה לדעת מה עובר עלינו. עזה בשבילה היא נשמה. באה לפה לנשום את האוויר של עזה.
אביחי אומר שבסבב האחרון, הברוטאליות הישראלית שהשתקפה בתקשורת, “הגיעה לתל אביב עם זעקות”… פה, ב”מגדלור”, זה מפלט מעט מהדכדוך שמלווה אותו. שואל את עצמו, לאיזה עולם הוא מגדל את בנותיו? איך יוכל לתווך להן אותו? האם נשאר נאמן לאמונותיו? את עזה מכיר דרך השרות הצבאי. מאז לא חזר לאזור. מודה על קבלת הפנים ב”מעגל”.
נטע, תושבת האזור, מודה למורים שבאו היום מתל אביב. החיים שלה הם “לונה פארק”… בין תקווה ליאוש. באזעקות החיים לא נעשים יותר נוחים… אין לה תשובה איך מגדלים כאן ילדים, זה הבית ולכן היא פה. אבל האפקט של האווירה האלימה, קשה על הילדים. קשה גם עם הנעשה בצד השני. כשהיתה עדיין ילדה, באחד מסבבי האלימות, אמרה לה ביתה שלילדים בעזה אין אזעקה ואין דרך להתגונן.
לוסיאנה היא מורה. עזה היא תעלומה. אבל בסבב האחרון בכתה כל הזמן. היא אמא! ברחה לצפון כי לא הצליחה לשאת את המצב. אנחנו עובדים בחינוך כדי לשנות משהו בתודעת הצעירים.
נוגה. טעמנו לפני כמה שבועות את הסבל שבעימות. זה מעגל של חברים וטוב לחזור ולפגוש את האנשים. קשה לשנות את המציאות, אבל יש ערך בלא לטמון את הראש בחול. וכאן, ב”מעגל”, עושים מעשה.
לשאול יש רצון לנסות לחיות יחד, אבל הוא לא מאמין בהסדר מדיני בדור שלנו. ברם, הוא כן רואה אפשרות לחיות ביחד, בהסדרה. דרך השתלבות במרחב. ה”פרטנר” של שאול להסדרה, הוא דווקא הקיצוני שבצד השני. המתונים אולי נחמדים, אבל יצירת חיים משותפים, זה רק עם הקיצונים. איש שב”כ בכיר סיפר לו פעם שכשהוא חקר איש חמאס, הם מצאו שפה משותפת ביניהם והם שומרים על קשר עד היום משני עברי הגדר. האיסלאם אומר שאפשר לחיות עם האויב גם במצב עימות. אי אפשר לטשטש את ההבדל בין היהודים למוסלמים. ברגע שקמה מדינת ישראל נוצר הקונפליקט. צריך הסדרים שקצת “יזיזו” את העימות גם אם דעות האויבים לא משתנות. צריך ואפשר למצוא דרך לחיות יחד.
למירהל’ה יש ילדים ונכדים שגרים באזור. עזה זה שכנים. זה מקום שבו טיילה בו בעבר וכמעט ישנה במלון על החוף… לא מאבדת תקווה. הלילה חוותה חוויה קשה. היה פיצוץ חזק והיא נתקפה בחרדה. לא חרדה על עצמה אלא על נכדתה (18) שהתארחה אצלה עם חברה. היא פחדה עליהן. בבוקר קיבלה טלפון מבת דודתה ששאלה אותה איך אתם חיים שם ל”מרגלות הווזוב”… מרים אומרת שזה נכון לשני צידי הגבול… יש ניגוד בין הפסטורליה בחוץ לאלימות ה”סבבים”. מרים מתוסכלת אבל תיסכול מלווה בתקווה. חושבת שמה ששאול אמר שווה הקשבה. פעמיים בשנה מקבלת טלפון מחאלד מעזה שמברך אותה בחגים.
רמי. במעגל פוגשים את החיים. בכל שישי יש עם מי לדבר. עזה היא המאבקים הפנימיים שלו. לשבת שבוע אחרי שבוע עם הקושי הנפשי שבו הוא נתון ולראות שמשהו מצליח לנצנץ. בחר היום להקשיב ולדבר בסוף. כל הזמן שואל את עצמו מחדש, מה הסיבה של אנשים לבחור לבוא לכאן? האם יש אנשים שקמים בבוקר למען שינוי תודעה?… השכנות לעזה והידע שצבר עליה מאז ילדותו, גרמו לו להחליט לדבר על זה ולייסד את המפגש ואת ה”מגדלור”. אנחנו מדברים את עזה. מי שמחליט שאין עם מי לדבר יוצר עוד חומה. שמח שבנו סיים תואר ראשון בחינוך ותואר שני במינהל ציבורי. כך יוכל לשנות תודעה. עזה היא הזדמנות לדבר את הלב הכואב אבל הפתוח לאהבה.
דיברנו גם עם ידידנו שבעזה. היה קשה לשמוע אבל נוצר קשר בינו לבין קבוצת המורות.ים והשיחה איתם נמשכה גם באוטובוס אחרי שנסעו.

היינו: רדיר, ג’אבר, שמוליק, משה, נעמי, רפי, שלי, נחשי, סמדר, בלה, מלכי, אדווה, מאיה, נעמי, ניל, איילת, אביבה, ראמי, דניאלה, זעאה, זאב, נעמיקה, יניב, נילי, שורוף, אביחי, נטע, לוסיאנה, עודד, נוגה, שאול, מירהל’ה, רמי

כתב: עודד.

כתיבת תגובה