מפגש 169 – 11.6.2021

ממש כששמוליק מזג ארבע כוסות קפה (נחשי יגיע מאוחר יותר…) הגיעו ארבעת האורחים הראשונים למעגל. איילת, מני, ציונה ויורם. איילת כבר היתה מספר פעמים וציונה, שהיא ויורם באו מהצפון, מאד מסוקרנת למראה התופעה של קבוצת אנשים, לא צעירים (בלשון המעטה…) יושבים על כסאות בית ספר יסודי, סביב ל”שולחן כיתה” ירקרק, בחורשת אורנים נידחת בשמורת בארי…

אני מציג את המעגל וציונה כל הזמן קוטעת אותי בנסיון להבין מה… מה… מי ולמה… ההסבר הכי טוב הוא המעגל עצמו…
שמוליק מסביר את הרציונל שבגללו הוא כאן. מבקש מציונה שכשתחזור לביתה, תספר את המעגל הלאה. הוא מרחיב קצת על רמי (שעדיין לא הגיע…) שכמייסד הרעיון ויליד המקום, מספר הכי טוב את סיפור המרחב. שמוליק אומר שבמלחמה האחרונה נשאר בביתו כי זה הבית…
חיותה מנסה לשכנע את ציונה שאם תקשיב ותתן לדיבור המעגלי לזרום, תבין את הרציונאל. חיותה באה מדי פעם כדי לחזק את המשמעות בחיים.
רוני מכירה את עזה הרבה מעבר לידע הפופולרי הרווח בארץ. הרבה יותר קל לשנוא כשלא רואים פנים, היא אומרת. 50% מאוכלוסיית עזה, מתחת לגיל 18 – לא ראו או מכירים ישראלי שאינו חייל. כשרוני החליטה שחשוב להכיר, היא החלה להסיע חולים (“הדרך להחלמה”). בנסיעה הקשיבה. לפעמים לא נעים היה לשמוע. יש כאלה שהיא שומרת איתם על קשר. יש לה חברה שהיא עזרה לה לצאת ללימודים בארה”ב. מקשרת בין בתי ספר, בין יוצרי אמנות, בין צעירים. היא מגיעה לפה כי היא רוצה להעביר את המסר שזה אפשרי. לשני העמים יש זיקה היסטורית למקום הזה. צריך להשלים בסופו של דבר. במעגל מקשיבים. מספרת על אורי שהיה בשבוע שעבר ושאמירותיו קשות להכלה ביחס לערבים. הוא אמר לה שהוא בא “כי כאן, מקשיבים לו”. הגיע הזמן שנפסיק להגיד שאין עם מי לדבר, אומרת רוני. יש עם מי לדבר! היא מארחת בביתה קבוצות מהארץ והעולם ולאחרונה מגיעות הרבה קבוצות ממכינות ובתי ספר.
איילת נולדה בקרית ביאליק ועד גיל 18 לא ידעה כלום על עזה. הגיעה לשם במהלך השרות הצבאי. אחרי הצבא גרה בימית ושם גם התחתנה. יש לה המון חוויות משותפות עם עזתים. היא מתרשמת מההתמדה של המעגל… זה מרגש לדעת שאנחנו נוכחים כל יום שישי.
ציונה נולדה באזור במושב ליד אופקים. עברה לצפון בילדותה. עזה היתה מקום של קניות וחופש. חופים נהדרים ורחובות עם ריח של דגים… עכשיו עזה היא הפצצות וטילים… כשרוני דיברה ראתה תקווה. רעיון ה”מגדלור” גדול! אבל חסר האפקט הציבורי לדעתה.
יורם נולד וגדל בעמק. לא היה בקשר עם עזה מעולם. מגדיר את עצמו כשמאלני… הרעיון של המעגל נשמע נהדר אבל הרבה דיבורים ו…לאן? האם יש לכם תחושה שמשהו קרה בארץ בזכות הישיבה שלכם כאן? הוא שואל. המצב מחמיר בשני הצדדים. למה צעירים לא באים לכאן? האנשים הקיצוניים, הם שנותנים את הטון בארץ והמעגל הזה, רחוק מליבם. דברים טובים לא קורים… הוא לא רואה אותם (את הדברים הטובים…) ולא חש אותם.
למני יש הרבה קשר עם עזה מהעבר, מעכשיו וכנראה גם בעתיד. כשעבד בימית, גר באזור ת”א. היה יוצא מיפו בחמש בבוקר במונית עם עוד שבעה ערבים, מגיע לעיר לעזה, אוכל פלאפל, לוקח מונית לרפיח ומשם לעבודה כמציל בחוף ימית…
חנן, לימור, נחשי, מהרן ועמיחי מגיעים.
חנן אומר שהפעם האחרונה שבא ל”מעגל”, היתה לפני שלושה שבועות, אחרי ש”פרצה” הפסקת האש. מאז, היו הרבה דרמות. חנן ממשיך לתחזק את התקווה פה ובבלפור במוצ”ש. לדעתו הפעילות בבלפור ובגשרים “שכנעה” ליכודניקים לא לצאת להצביע. החיבור למעגל הוא בכך שפעילות אזרחית יכולה לשנות! בגלל זה הוא פה. אנחנו ממהרים לשכוח את טראומות המלחמה, אבל הזכרון בא והולך…
לימור באה כי יש לה פחות תקווה… במצב הזה, הדומיננטיות מוכתבת על ידי האלימות. הסבב האחרון היה אלים יותר. לימור חיה תחת שני “כובעים”. “כובע” אחד עבודתה במרכז “חוסן” שבו היא תומכת בנפגעי משברים נפשיים ומטפלת בכעסים ובתיסכולים, ו”כובע” שני הן דעותיה האישיות שהיא צריכה, במידה מסויימת, לשמור לעצמה. ללימור יש רעיון ליזום מהלך שדרכו תוכל לחוש עשייה ממש. היא רוצה לבקש שכל המטפלים יעברו סדנא לטיפול בחרדות. לגייס כספים למימון הסדנא ולהביא גם מטפלים מעזה. יש לה פנטזיה שהיא עובדת יד ביד עם מטפלת עזתית… רוצה להביא סרט שנוצר אחרי צוק איתן ולהקרין לפני כל המטפלים.
עמיחי הגיע בגלל נחשי… הוא, עורך דין. בא היום עם מהרן שאיתו הוא נפגש הרבה בבית משפט. כנער עבד הרבה עם עזתים שדודיו, קבלני עפר, העסיקו. יש קולגות למקצוע שהוא יודע שעבורם העזתים הם דמון… יש לו חבר מהמושב שבביתו עבדה עזתית שממש גידלה אותו כאם. גם לו היו חברים עזתים, בימים אחרים, שהיו ממש חלק מחייו. הוא אומר לחבריו שזה אפשרי. מקווה שהמעגלים יגדלו.
מהרן ראה הבוקר את ההסכם הקואליציוני עם רע”מ. ההסכם מיטיב לטווח ארוך עם הערבים. ערביי ישראל ימשיכו “להשקיף” על מה שקורה בעזה. מנסור עבאס אמר לסינואר ש”לא יעשה בעיות” עד שיקימו ממשלה… סינואר ונתניהו הם שני המפסידים מהמלחמה. במלחמה כולם מפסידים. קרא בעיתונות המצרית שא-סיסי מביא ציוד כבד לשיקום עזה וזה יכניס למצרים 500 מילין דולר. ביידן רוצה את עזה מצרית ולא קטארית… אבל מהרן לא אופטימי כי הכסף נמצא אצל הקטארים… מה שיקרה בעזה זה בהתאם להתנהגות של ישראל. העולם כבר לא פנוי לרעש של המזרח התיכון כי הסינים בשער וצריך להערך מולם.
ג’אבר, שבא כידוע לכולנו מ”אל-זרנוק”, אומר ש”כפר לא מוכר” שווה לפח האשפה בפינה של המדינה… הוא בא כי מרגיש שאנחנו חסרים לו… בפעם הראשונה שהשתתף ב”מעגל”, הרגיש שצורת החשיבה פה מתאימה לו. קצת אור בתוך השחור… מוטל עלינו להמשיך ולפעול דרך המגדלור. בעזה המצב גרוע וזה אקט אנושי לדאוג לחברים ושכנים. מי התחיל או מי היה קודם זה לא משנה. בואו ונפעל למען שנינו ביחד.
מתקשרים מעזה, לנייד של לרוני. רמי לוקח את הנייד מרוני ועושה סבב בין כולם וכל אחד אומר כמה מילות ברכה ואהדה.
רמי מספר שאתמול בלילה היה באוהל בחוף הים באשדוד. מצא מקום שקט, אבל הגיעו לשם טרקטורונים… שמע שהם מדברים ערבית ובבת אחת, כל ה”עבודה” שהוא עושה עם עצמו “נעלמה”. התחילו לעלות לו מחשבות על העימותים שהתרחשו בערים המעורבות בזמן המלחמה. למרות שהשפה הערבית כל כך אהובה עליו, הוא “קפא”. אמר לעצמו שזה עצוב שהאמירות, שאם נתמיד בגדרות ובהפרדות לא נצליח להכיל את האיבה, מתגשמות. נפשו עייפה. פה בחורשת האורנים, ליד ביתו, איפה שהטנקים נסעו והמטוסים חלפו, ליד עזה שאינה יוצאת מנפשו, הוא מוצא מפלט מעט. עזה היא ידיעה ברורה שהכל מנותץ. השינוי הפוליטי גורם לזעזוע אצל הרבה אנשים. והעומס הנפשי רק מתגבר. פתאום באים השדים מן העבר ומנצחים אותו. הנפש מותשת. מוצא קצת נחמה בכך שאין כבר אנרגיה גם לאיבה… המלחמה בעזה ניסתה להדליק את האיבה ברחובות, אבל לדעתו זה לא ממש הצליח. האדמה לא ממש בערה ואולי זה יוביל לדרך חדשה. בשביל זה שווה כל שניה שהוא יושב פה. עזה לא הולכת לשום מקום ואנשים לא נעלמים. זו שמחה שמהולה בעצב. מאד בקרוב נראה משהו אחר, הוא אומר.
רדיר אומרת שעזה היא כלא גדול וכל מי מהמנהיגים שרוצה לעשות “שופוני” משתמש בעזה. עזה נוכחת פה (ב”מעגל”…) כי אנחנו פה. אפילו התקשורת מתעלמת. הרג של ילדים במלחמה היא הדבר הנורא ביותר. משתתפת ב”כיכר השלום” (של פורום המשפחות השכולות) בזום, ומישהי אמרה שם שבגלל שהעזתים הגיבו, מגיע להם כל הכבוד. לרדיר זה גרם עוגמת נפש, קיוותה לשיח יותר מכיל. כשראתה את ההערכות של משפחתה בעכו מול האלימות, בעימותים שהיו ברחובות, נחרדה. חברה מלוד אמרה לה שהשכן שלה, עם הנשק שלו הגן על השכונה ועכשיו קשה לה לבקש את המובן מאליו, שזה לאסוף את הנשק הבלתי חוקי…
נחשי בא כפי יכולתו… זה העוגן של הדברים שהוא עושה כדי להרגיש שהוא מתייחס לנעשה סביבו. זוכה להכיר עוד ועוד אנשים ולומד. זה הדבר המעשי שהוא יכול לעשות כדי לממש ולו במעט את פוטנציאל המפגש עם העזתים. יודע כל שישי שזה הדבר הראשון בחשיבות שיעשה. אולי אולי אולי עכשיו אפשר לומר שיש איזה תזוזה לכיוון טוב יותר…
זהו להיום… בשבוע הבא אמורות/ים להתארח אצלנו מורות/ים מבית הספר “גימנסיה הרצליה” בתל אביב…

היינו: חיותה, שמוליק, עודד, רוני, איילת, מני, ציונה, יורם, רמי, ראמי, חנן, לימור, נחשי, מהרן, ג’אבר, עמיחי, רדיר.

כתב: עודד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *