מפגש 165 – 14.5.2021

בימים “רגילים” בין הדחקה לשכחה, אנחנו יושבים ב”מגדלור”, פוגשים את עצמנו ופוגשים מטיילים מזדמנים, מדברים על ואת “תודעת עזה”, מנסים לחלץ מתוך התודעות של המשתתפים במעגלים את הזכרון, הרגש והגילוי של המרחב הזה. ההקשבה לאנשים שלפתע, מבלי שתיכננו ותוך שהם מתכבדים בכוס קפה, צריכים להתייחס ולומר מה “עזה” בשבילם, לעתים מפתיעה, לעתים צפוייה ותמיד יוצרת תצריף אנושי שמרכיב את התמונה הגדולה של מרחב חיינו.
היום, לראשונה מזה זמן רב לא ניתן לנו להגיע למפעל הגופרית באופן פיזי. הצבא פרס חסימות בדרכי האזור ומנע כניסה ל”מגדלור” (ניסינו…).
אבל את התודעה אי אפשר לחסום. לזמן קצר, תודעת קיומו של מרחב עזה מתפוצצת ברעש גדול בפני העולם. לזמן קצר בלבד. אחר כך עזה תישכח שוב בפינה אפלה בתודעה.
בזמן הקצר הזה, ההדחקה והשכחה מתפוצצות בפנינו בדם ואש, הרס ושכול, זעם ונקמה. בני אדם, שקיבלו חיים לחיותם בזמן הזה, מאבדים אותם. הפושעים מרפדים את עצמם בזכויות שכביכול הוענקו להם על ידי האל וההיסטוריה.
בימים כתיקונם אני מוסיף את רשימת משתתפי המעגל. היום אני רוצה לציין את שמות קורבנות השווא של מלחמת עזה. רשימה חלקית מאד, מתוך העיתונות הישראלית:
עידו, עומר, אמירה, עבד, ברא, נביל, עסמת, ראיד, זכריה, מוסא, באשיר, מוסטפה, סאבר, מוחמד, מוחמד,אברהים, יוסף, רהף, יאזן, חוסיין, אחמד, סלים, סהומיה, לאה, חליל, נדין, נלה.
כתב: עודד

ורוני פירסמה את הפוסט הבא:

הרהורים בצל המלחמה 13.5.21

כן, אני מפחדת ,כן , אני כועסת. כן, יש לי מסר של פיוס ונגד אלימות.

היום כשהאש בוערת, היום כשהאיבה גועשת, היום כשהטילים נורים והתותחים רועמים, אני כואבת, בוכה ומתוסכלת אל מול ההרס, הפצועים והחיים שאובדים.

אנחנו חברים יקרים מאמינים באותו הדבר, ראינו את מה שמסרבים הרוב לראות ולהבין: שלא יתכן להחזיק ציבור כשאנחנו האדונים, לא יתכן לסגור עם תחת כיבוש וסגר, ללא כבוד, ללא פרנסה, ללא מעוף, להחזיק אנשים שיחיו לצידנו, לא בזכות כי אם בחסד ולצפות שלא יבוא יום שהשד יצא מהבקבוק – יעלה ויפרוץ ולא ידע לעצור.

האש הוצתה ואין לדעת לאיזה גובה יגיעו הלהבות, ומה ומי ייאכלו בדרך. ואנחנו רוצים שיבינו, רוצים לזעוק את זעקתנו כי אנחנו כל כך מאמינים בצדקתנו, בכל כיכר, בכל צומת, מול כל בית נבחרים, בכל מרחב בעיקר מול חברינו וחברותנו בעזה, שידעו המה שאנחנו כאן בשבילם רוצים לזעוק את זעקתם וחס וחלילה וחלילה וחס יורה הטיל, הרקטה או המזל”ט ניפגע פחות או יותר ומה יהיה הלאה???

בשמנו ולמעננו יעלו המטוסים והתותחים ירעמו, יגבר ההרס, אנשים, נשים יהיו חסרי בית, יפצעו וימותו כדי “להגן” עלינו. הלשם כך נצא לרחובות? הלשם כך נשב אל מול חברינו וחברותנו בעזה? האם כך נעזור להם? האם כך נועיל להם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *