מפגש 163 – 30.4.2021

בסוף שבוע שעבר ובתחילת השבוע הנוכחי, עברנו עוד “סבב”. בלילה האחרוו אירע אסון המירון. שני האירועים אלה, נידונו במעגל בשעה הראשונה שבה נכחו רק ווטראנים של ה”מגדלור” (שמוליק, נחשי, רמי, חיותה, בלה, מלכי ועודד). היתה שיחה על “אחריות”, “סמכויות”, “נהלים”, “זכאים ואשמים” ועוד, כיאה לשיחת אנשים צודקים…
קצת אחרי השעה 14:00 החל מהפך… תחילה הגיע חנן, אחריו נוגה ושאול, אחריהם איילת, מהרן ועוזי ולקינוח, “צדנו” חמישה מטיילים שבדרך לחתונה עצרו ב”מגדלור”…
כאן עטה רמי את ארשת המנחה והחל “מעגל” כהלכתו.
השבוע, עזה בשביל רמי היא “שאלות”. אמא שלו אומרת שהוא כנראה חלק מתכנון ה”סבבים”, כי כשיש אירוע הוא לא בבארי… ואילו רמי שואל, מי בעזה אוהב אותו כל כך ודואג להפגיז כשהוא איננו… השקט, לדבריו, חמקמק ומפתיע.
שאול אומר שבשנים האחרונות מרגיש שיכול לקרוא לעצמו ערבי ישראלי. הוא אמנם בוגר המסלול הישראלי הקלאסי, אבל משהו, בתקופה האחרונה, מרגיש לו שמתקיים בו המיזוג הזה והוא מרגיש שזה יחודי בשבילו. שאול מציע שנתחיל מהודנא, מעין הסכם הפוגה זמני, לפחות לזמן מה. עזה היא הזדמנות שלא מומשה. “שלום” זה קצת גדול עלינו, אז נתחיל בהודנא.
נוגה מספרת על הפרוייקט המשותף עם ליאורה והחברות/ים מעזה. נוגה אוהבת להיות כאן, ב”מגדלור” זה מעורר השראה. גם אם ב”מעגל” לא מוצעים פתרונות מיידיים…
רמי אומר שהמקום מושך אמנים שרוצים להביע. בסרט יש אמירה אופטימית. ישב עם קבוצת הצעירים בשדרות וראה איתם הקרנה ראשונה. היתה התרגשות רבה.
נוגה מוסיפה מידע על הפרוייקט של ליאורה ואדיר בשיתוף עם יוצרים עזתים. יש הרבה סיפורים סביב היצירה הזאת שחלקם חסויים עדיין…
בלה. השבוע מבולבלת. היתה באילת כשהאזור בער. מחמיצים הזדמנויות כשיש שקט. אתמול צפתה בשידור המפגש של נע”ש בנחל עוז והתרגשה. דיברו על הסבל של התושבים. נוצר אצלנו תסביך אזעקות. בשעשועון הידע בטלביזיה, “המרדף”, שאלו ממתי קיימת רצועת עזה… אף אחד לא רצה “לקחת” את הרצועה (במציאות, לא בטלביזיה…). בלה תוהה, האם נע”ש יכולות להשפיע? יש קבוצה מקבילה בעזה? איך נעשה שלום?
איילת. המפגש שלה עם עזה ב 1978-9 כשהייתה מדריכה בבית ספר שדה בימית. היא וחברה היו נוסעות לגבעת עלי מונטאר ומחכות לקבוצה שתבוא. היו מאד שלוות עם העניין. זוכרת את רובע הכדרים מתחת לפני האדמה. רצפת פסיפס, ועוד אתרים. היא מספרת את זה כי אפשר, לדעתה, לחדש את היחסים בינינו. זוכרת טיולים של בארי לעזה שאירגנה ויויאן. היו יחסים מצויינים ובבארי אפילו חשבו לעזור ולתמוך במחנה פליטים. כשהיתה בצבא, לא ידעה שיום יבוא והיא תגור בבארי… פתאום שמה לב שהתרגלה לחיים פה באזור בצל המתיחות המתמדת. אבל ההתרגלות הזאת לא נכונה. הזכרונות מההדרכה, מהבטחון ביחסים עם העזתים, הם אלה שצריכים להוביל.
מלכי. באה ל”אי של שפיות” כך היא רואה את ה”מעגל”. מתחברת לדברים שנאמרו לפניה. לפני זמן מה, שמעה את נאום הבכורה בכנסת של איבתיסם מרעאנה ומאד התרגשה. מרעאנה סיפרה סיפור ילדים. על ילדות שצוחקות מיפי העולם אבל המלך חושב שהן צוחקות עליו ואוסר על צחוק בממלכה כולה. כולם נשמעו מלבד הילדות…
עזה בשביל חנן, זה אנחנו… הוא דאג לנו בזמן ה”סבב” האחרןן… בעקבות האירוע במירון, מישהו כתב איך הערבים בסביבה התגייסו לעזור, איך תל אביבים תורמים דם, ואיך בעל מכולת מחלק מזון בחינם למשפחות. חנן אומר שזה מוזר שמי שהעלה את הידיעה, מציין אותה כאילו התגובה האנושית הזאת, יוצאת דופן…
שמוליק. רואה בעצמו אחראי לכך שאפשר יהיה להתכנס פה כל יום שישי! ההכרות עם העזתים הביאה אותו לתחושה לא נוחה לגבי מה שקורה שם ובא ל”כבס” את מצפונו ב”מעגל”. המפגש במעגל עוזר לו להבין מי האנשים שאיתם הוא חי. זה משמעותי כי האנשים מאמינים שאפשר להגיע להסדר. ידידתנו הגדולה ביותר באירופה היא גרמניה… אם זה אפשרי, אז גם עם הפלסתינים זה אפשרי.
חיותה, מבחינתה לא מסוקרנת יותר מדי לחקור ולבדוק מאיפה “צומחות הרגליים” של הסכסוך. באה בגלל החוויה האנושית. גם ב”סבב” האחרון לא ראתה בעזתים אויבים. יודעת שהמאבק שלהם צודק ונכון.
נחשי. רוב הדברים כבר נאמרו לפניו… יש לו חברים שהוא והם רוצים להיפגש ולבלות ביחד כמו בימים הטובים.
מהרן. נתקל בגזענות בכל מקום שבו היה. גם באירופה וגם בארץ. התיוג של ערבי או יהודי לא מובן לו… כשיש מצוקה, לא עניין הגזע עומד לדיון אלא המצוקה… ההישרדות. לפני שבוע, ב”מעגל” דיבר על אפשרות ל”סבב” בקרוב, ועוד באותו לילה זה הגשים את עצמו… מהרן מספר שדודו היה בכיר בממשל הצבאי וכילדים, הרבו להסתובב בעזה.
מגיעים אנשים… רמי מספר עלינו, על העפיפון המעטר את המעגל ועל חנן שבנה אותו בהשראת העפיפונים שהגיעו מהרצועה ואיור של ילדה מעזה שהופיע על “כוכב של תקווה”. עושים סיבוב היכרות מהיר…
עוזי מגדיר את עצמו “חקלאי בן חקלאי”. אבל בשלב מסויים בחייו, גם למד מזרחנות וסייר הרבה במצרים, בירדן ובנסיבות אחרות, גם בלבנון. במפגש עם אינטלקטואלים מצריים ששאלו אותו איך הפלסתינים? הוא ענה שהם לא דומים לשום לאום ערבי אחר… הם דומים בעיקר לנו, לישראלים. הוא עצמו, כך הוא אומר “ציוני גאה וציוני עצוב”. מהרן עוד נותן סקירה היסטורית על הסעודים האנגלים וארץ ישראל לפני שאנחנו מתפנים להקשיב לחבורה שהגיעה אלינו (לאחר שהם, כמובן, הקשיבו לנו…)
פאני. אומרת שהם באו לאזור בגלל חתונה. באו מרחוק, לקחו צימר והחליטו לטייל. אנחנו כל כך קרובים לעזה, אומרת פאני, אם רק היו משתחררים מהצבת שלופתת אותם אפשר היה לעשות גן עדן, רק שהמנהיגים שלהם ושלנו צריכים להבין את זה. פאני היתה במצרים מיד אחרי חתימת הסכם השלום, “היינו כחולמים”, היא אומרת. זה סוף סוף היה אפשרי ומקווה שזה יקרה מול עזה.
אופירה. בתה היא זו שמתחתנת. הבת אירגנה את החתונה דווקא פה באזור, ולכן הם פה… כמה דקות לפני שפגשו בנו, אופירה אמרה שהיא רוצה לשתות קפה, כמה דקות אחרי זה התרחש הנס והם הגיעו אלינו… המנהיגים רוצים מלחמות, היא אומרת, כי זה משרת אותם. העם רוצה חיים נורמליים. אחיה שירת בעזה וסיפר סיפורי זוועה על מה שעשה אריק שרון. גם היא שירתה בעזה ויש לה זכרונות טובים. היא נרגשת ממהות ה”מעגל”. יש אנשים שעושים הלכה למעשה את ה”שלום”. אופירה מכירה את דעותיה של פאני ויודעת כמה זה קשה לה לדבר כפי שדיברה, אבל בסופו של דבר, היא אוהבת אדם.
לאה גם באה בזכות החתונה. זה עצוב המתח הזה התמידי מול עזה. היתה אפילו התלבטות של חלק מהקבוצה אם להגיע לאזור.
ירון. פנסיונר של משרד הביטחון. עבד הרבה שנים ברפא”ל ותרם לביטחון התושבים במרחב. זוכר מגיל הנעורים שעבדו בקטיף ביד מרדכי והיה שקט ושלום. אז, הוא נזכר, היה “בוער” מול סוריה, היום הכל התהפך. הוא ואופירה, שייכים לקבוצה של מיטיבי לכת שלא מטיילים באזור הזה בגלל הביטחון. הם גרים בצפון ושומעים על החיים באזור בתקשורת. עצם הטיול שלהם היום, פה אל מול עזה, מראה על אפשרות של נורמליות גם כשהתקשורת מפמפמת אחרת. חלק מההנאות שלהם בטיולים, זה להיתקל ב”הפתעות”. אבל “הפתעה” כמונו, הם עוד לא פגשו… “תמשיכו” הוא מסיים.
זהר. כשהבן שלו ושל פאני למד בספיר, להם כתושבי הצפון, זה נראה מפחיד. אבל הבן שלהם, שגר בשדרות, כלל לא התרגש… לדעתו, השנאה נוצרת בתהליך לאורך זמן וזה מפרנס אנשים… השאלה, אם יש דרך לקטוע את השנאה לפני שהיא מחלחלת כלפי מטה… אחרת זה ימשך לעד. היו תקופות טובות. מה היה רע?
רמי מסכם את המפגש של היום בסיפור על משפחתו, אביו אימו והסבים משני הצדדים שדרך חייהם במרחב הארצי הזה, מסמלת את היחסים בין בני האדם שחיו כאן.
היינו הפעם: נחשי, מהרן, חיותה, שמוליק, חנן, מלכי, בלה, עודד, נוגה, שאול, רמי, איילת, מהרן, עוזי, פאני, אופירה, לאה, ירון, זוהר.
כתב: עודד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *