מפגש 162 – 23.4.2021

ה”מעגל” הממתין לאורחיו התעורר לחיים כשארבע חיילים על ציודם ונשקיהם נענו להזמנה ובאו לקפה וקשב.
בכסאות כבר ישבנו רוני, מהרן, הגר, ג’אבר, עודד ושמוליק שקימקם קומקום קפה.
פתחתי והסברתי על ה”מגדלור”, עלינו ועלי…
אחרי דיברה הגר ואמרה שכשהגיעה לאזור היה טוב. עכשיו, כשהמצב מול עזה כפי שהוא, פחות טוב. היחס לעזה אמביוולנטי, סוג של כעס, פחד ורחמים.
מהרן סוקר באזני החיילים את חלוקת הכוח בין הקבוצות השונות בעזה: האוכלוסיה סובלת ואי אפשר לנתק את מה שקורה שם מאחריות ישראל. הבעיות הכלכליות משפיעות על החשיבה. ב”מעגל”, הוא אומר, אנחנו מעלים גם את ההקשרים הכלכליים המורכבים בינינו לבינם. אחר כך מהרן מספר שבאחד ה”סבבים”, נחת קסאם ליד ביתו ואז הבין שלמטרות אין לאום… צריך להגיע להסדר הוא קובע – קודם עם עזה, לפני הגדה, כי זה יתפוצץ לנו בפנים. צריכים להתאגד כמה אלמנטים כדי שיקרה משהו טוב.
רוני אומרת שהאחד קשור בשני. כל עוד לא יהיה טוב אצלם לא יהיה טוב גם אצלנו. היא עוזרת בכל היבט אנושי לעזתים וככה נוצרות היכרויות שמביאות עוד פניות אליה לעזרה בדברים שעבורנו הם פשוטים וטריוויאלים אבל אצלם זה המון בירוקרטיה משני צידי הגדר. אנחנו מנסים לעודד ולתת להם תקווה, אך בו בזמן, גם לנו, היא מסיימת.
השיחה מגיעה אל החיילים שעד כה הקשיבו ולגמו קפה. הם לא מרבים במילים…
עבור עידו, עזה תמיד היתה ארץ אחרת, רחוקה ולא בתודעה.
גם עבור גיל עזה רחוקה מכל בחינה שהיא.
עכשיו נהוראי: הוא מעצמונה במקור, ישוב שהיה בגוש קטיף ופונה ב”גירוש” (המושג שבו השתמש). הוא זוכר הרבה קסאמים בילדות. אבא רבש”ץ, זוכר את הגירוש. לא מתעסק ברגשות כלפי עזה. ג’אבר מבקש ממנו שינסה להביא זיכרון אחד חיובי… נהוראי שולף את זכרון הים שאליו נסעו בטרמפים כילדים. אחר כך נזכר שיום אחד, לקראת העזיבה, היחסים עם הערבים שעבדו אצלם, התהפכו ואסור היה לתקשר איתם יותר.
יניב אומר שנעשו הרבה טעויות בעזה. הוא לא מפרט איזה טעויות נעשו.
שמוליק מאמין ששתי האוכלוסיות במרחב יוכלו לחיות ביחד. אם היהודים והגרמנים יכלו לנרמל את חייהם, גם אנחנו והפלסטינאים יכולים.
את דבריו של ג’אבר לא כל כך שמעתי בגלל שיחת טלפון ש”שלפה” אותי מה”מעגל”.
בדיוק כששבתי לעניינים, החליטו החיילים לעזוב…
לאחר עוד סבב קפה, ג’אבר מבקש לספר משהו. “אני לא יודע אם מה שאספר קשור או לא קשור לעניין שלשמו התכנסנו”, הוא אומר ומוסיף, “לדעתי יש קשר, אבל שכל אחד יחליט בעצמו… בשנת 1979 בן דודי סולימן התאהב בנחמה. כמה חודשים אחר כך, בכסף שאספה משפחתו, נסע סולימן לגרמניה ללמוד רפואה. לאחר חצי שנה הודיע למשפחתו שאם נחמה לא באה להיות איתו בגרמניה, הוא מפסיק את לימודיו וחוזר לארץ. נחמה לא באה לגרמניה וסולימן חזר לארץ ולא למד רפואה. חי עם נחמה בבאר שבע. המשפחות לא ראו את הזיווג בעין יפה, אבל בעוד במשפחתו של סולימן הפנו לזוג “כתף קרה”, משפחתה של נחמה הגיבה באלימות של ממש ולא פעם הגיעו בני הזוג מוכים וזבי דם למצוא מחסה בכפר לאחר שאחיה של נחמה היכו אותם. פעמיים ניסו להביא ילד וזה נגמר בהפלות. במשפחות ניסו לחשוב לאיזה עם ישתייך הילד… ג’אבר אומר שניסה לשכנע את סולימן שינסה להביא ילד בדרך אחרת (לא פירט), סולימן דחה אותו ואמר “שנחמה יותר חשובה לו אפילו מילדים…” לפני כ-15 שנה הסכימה לבסוף משפחתה של נחמה “לקבל” את סולימן כבעלה של נחמה. עכשיו, אומר ג’אבר הגעתי ל”מגדלור” מלוויה. קברנו את נחמה שנפטרה ממחלה קשה. “חרב עלי עולמי” אמר לו סולימאן לפני שנפרדו בתום הלוויה.
היינו: שמוליק, רוני, ג’אבר, עודד, הגר, מהרן, עידו, גיל, נהוראי, יניב.
כתב: עודד

1 thought on “מפגש 162 – 23.4.2021

  1. ובעוד אנו יושבים ומדברים מלב אל לב בעיקר על איפה עזה פוגשת כל אחד ואחת מאיתנו, לא עלה על דעתנו שבאותו לילה ממש נחווה תזכורת של אלימות ופחד, ריצה לממ”ד שוב ושוב – לילה לבן ללא שינה שמעמיד אותנו באחת למול המציאות שלמען כולנו חייבת להשתנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *