את הסיכום הזה, נתחיל ביום חמישי… רוני הפנתה אלינו קבוצה ממכינת "נחשון" שבקיבוץ שובל. נחשי שמוליק ואנוכי, שמחנו בחלקנו וביחד עם מארק שכבר חיכה במפעל, נענינו לאתגר. הגיעה קבוצה של 34 חניכות/ים ומדריכות/ים. ישבנו במעגל אחד גדול.
נחשי אמון על הקפה, שמוליק על הקומוניזם ואני מדבר אותנו לדעת.
למרות שדיברתי יותר מדי, הספקנו לחוות עם הקבוצה מעגל כהלכתו. לאחר שהוסברו להם 2 ה"כללים" שמובילים את המעגל 1. "מה עזה בשבילי" 2. סדר דיבור אחד אחרי השניה ללא הפרעות.
כולם הספיקו לדבר ולהשמיע דעה: הרוב דיברו מעט על עזה כשהם מקדימים ואומרים שאינם יודעים הרבה.
בנוסף למעט הידע שלהם על עזה, התרשמתי שעזה גם לא ממש "מעניינת". היו אפילו כאלה שדיברו על "אלה שגרים ליד הגבול עם עזה", כלומר עלינו ולא התייחסו כלל לתושבי הרצועה.
קשה היה לחלץ מכל מה שנאמר מחשבה שונה. 34 אישה ואיש, דעה אחידה. החינוך הציוני עושה עבודה טובה ("מי מינה אותך להיות שיפוטי" אומר קול בראשי…)
עוברים ליום שישי.
ידענו מראש שכבר מחכים ב"שטח" כמה פעילים מארגון "המרד בהכחדה", אירגון עולמי שמנסה למנוע את משבר האקלים והכחדת החיים על פני ה"כדור". אחד הפעילים בארגון הוא מארק.
שמוליק, מארק ואני אירגנו את הכסאות, ה"מורדים" הצטרפו וגם מהרן שבא עם ארבעת ילדיו.
אחרי הקדמה שלי (כבר אמרתי שאני מדבר יותר מדי?…) סיפר מהרן שביקר בעזה לפני כמה שנים ושעזה הידרדרה לעומת הביקור הקודם שלו. לדעתו, להילחם בקורונה צריך גם בעזה וגם בגדה. אין שלום ולכן אין ציפיות (תקווה) והאיבה מתגברת. אמר ועזב אותנו לחפש את ילדיו שהתעניינו יותר בטבע הירוק מבלי שנדע אפילו את שמותיהם.
מיכל, לא יודעת הרבה על עזה. ראתה דוקו על גולשי גלים עזתים.
אלינור אמרה שבעזה זכויות אדם בפח, אנשים במצב קשה. אין לילדים כיוון, אין דרך להשתפר, אין מחשבה על עתיד. כל דבר שגרוע בעולם, שם יותר גרוע. אין מיזוג בקיץ וחימום בחורף, עזה בשבילנו היא מאחורי ווילון.
לאופק, עזה מזכירה טרור, אופק גדל באזור. חשוב לו לשמוע קולות אחרים ול"שבור" את הפחדים שנוצרו אצלו.
עבור רינת, האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחה, עזה = פח זבל. לשם אנחנו זורקים את הפחד והתיעוב. השיחה הזאת באה לה ברגע מעניין, היא מארגנת "ערב חלופי ליום העצמאות" שבמרכזו שיחה על הנכבה.
את יובל, המחשבה על עזה מובילה לשירות הצבאי. זאת החוויה. התחיל בקרבי, אבל העדיף לשרת כחובש כדי לשרת בצד השפוי, המרפא. באחד התירגולים התבקש לענות לשאלה אם היה מציל מחבל פצוע או מוודא הריגה! תשובתו קוממה עליו את חבריו והתהליך הנפשי שעבר, הביא אותו לשחרור מוקדם לאחר שנתיים של שירות.
שמוליק מספר שהמים בבארות בעזה מלוחים והמים המתוקים באים מבקבוקים. הביוב זורם בסמטאות ונשפך לים. במעגל הכיר אנשים שלא היה מכיר בדרך אחרת. עזה היא כלא ל-2.1 מיליון אנשים. הוא מספר על רוני ועל פועלה לעזור ככל יכולתה לכלואים ברצועה. שמוליק אומר שלעזתים חשוב לדעת שפועלים למענם וזוכרים שהם קיימים. הוא מצר על כך שכבר לא יכול להיפגש עם חברים עזתים שעבד איתם.
עומר אומר שישנן כמה סיבות לכך שהחליט לא לחיות בארץ, עזה והסכסוך הן חלק מהן. אפילו אצל ליברלים/ שמאלנים שהוא פוגש, המבט לגבי עזה מתנשא ומזלזל. החיים שלהם פחות חשובים.
מריאל, גדלה בצרפת עם חברים ערבים באירגוני שמאל. באה לארץ להבין את המציאות, עם רעיונות שמאל. חשבה שתפגוש הפגנות ומחאות והתפלאה שהכל שקט… אוהבת את ישראל.
חמוטל, אומרת שעזה היא מקום שמנקז לנו את הקונפליקטים. המדינה היתה מאד חשובה לסבא וסבתא שלה. לסבתא היתה מפה של התקדמות ה"כיבוש" מעימות לעימות. כשחמוטל נחשפה למפת החלוקה לא הבינה איך אפשר היה להסכים לחיות באזור כל כך קטן. עם השנים הבינה יותר את הסכסוך ואת מהות העוול שבדחיקת הפלשתינים.
לעידה, דעות פוליטיות ברורות אבל אין לו מקום להכיל את כל הסבל והצער שמסביב. זה סוגר אותו רגשית למצב בעזה. כאן הוא מקשיב לאחרים וזה עוזר לו קצת להרגיש.
אנטולי, לא היה בעזה ואפילו לא פגש עזתים. מה שהוא יודע זה דרך אחרים. מקום קרוב אבל חיים שונים. סבל שהוא לא מכיר. היה שמח להזדמנות לפגוש ולהכיר. אם אין תקשורת לא נוצרים קשרים. היה רוצה לשמוע עזתים ולחוות.
מארק מספר שמשפחתו התרחקה מהיהדות והוא ערך מסע חיפוש בחזרה ליהדות עוד באנגליה. היה פעיל ב"מפ"ם צעיר" וכשהחליט ל"עלות" רצה להגיע לכרם שלום (הקיבוץ בגירסה הקודמת, השמאלנית, מהפכנית…). מארק הגיע לגבולות .. במרוצת הזמן בארץ נסחף בזרם הישראליות המיינסטרימית. בשנים האחרונות החל לחפש תשובות לשאלות שהציקו לו כל הזמן וטרדות היומיום דחקו הצידה. היום, הוא אומר, יש בעיה בציונות ובדרך שבה אנחנו פוסעים. מארק מזועזע שכבר 53 שנות כיבוש, ואנשים לא יודעים כלום על מה שהיה ולא נגמר. בשבילם יש פשוט מציאות. מה, הוא שואל, אנחנו לא קשורים אליה? לא גרמנו לה?… אנחנו לא מבינים למה יש בלוני נפץ ופצמ"רים?… מארק לא רואה מגמת התפכחות כלשהי בארץ. מספר על שיחת סקייפ עם חנין. חנין חיה בעבר ב"רצועה" עם בעלה ושתי בנותיה תחת חוקי מסורות קדומות לגבי "תפקיד" האישה ו"מקומה". ברגע שנפלה בידה הזדמנות, עזבה את הרצועה ועברה לקהיילת "טמרה" בפורטוגל (קהילה שעוסקת בנסיון לבנות מודלים לפתרון סכסוכים) תוך שהיא מותירה מאחור את בנותיה ובעלה. סביה גורשו מכפר ליד מושב "כוכב מיכאל". מארק מרגיש שהוא עצמו שותף באחריות לפליטותם של הסבים ומכאן לפליטותה של חנין. היום היא המורה שלו לערבית…
בעיני אריאל, עזה היא אסון גדול. קשה לו להתייחס כי אין לו השפעה.
מארק עונה שאנחנו צריכים לתקן את המצב כי אנחנו גרמנו לו. אם, כמו בדרום אפריקה, נודה באשמה זה יאפשר דיאלוג.
רמי, שהגיע בינתיים, אומר שכמורה לטבע וסביבה, מורה דרך, מספר סיפורים ועוד, סיפר המון על המרחב. בשנות 90 כתב מאמר על מסלול שנקרא "דרך הבשמים" שמתחיל בסעודיה, מסתיים בעזה ועובר בבארי… והציע ליצור התייחסות שלנו לחלק שעובר בשטחנו. כפעיל לענייני שלום ופיוס, הרבה רמי להסתובב בעולם אבל לבסוף גילה שהבעיה "אצלו בבית" בין עזה לבארי. אין לו ספק שבקרוב, עוד בימי חייה של אימו בת ה- 85, המצב ישתנה.
בשביל בקי, עזה זה משהו בחדשות שלא נוכח בחייה. בחדשות זה תמיד בהקשר מלחמתי. לא מספרים דברים טובים על עזה…
השעה כבר 15:40 כשמגיעה קבוצת מטיילים שבין חבריה נחשי ולימור. הם ערכו מפגש חברתי וסיימו אותו ב"מגדלור". בזמן המועט שנשאר עד סיום המפגש, אנחנו מאזינים לרמי שחוזר ומספר על תולדות ה"מגדלור" באזני אלה שהגיעו זה מקרוב ואלה שכבר יושבים במעגל מתחילתו. רמי מדגיש את חשיבותו של ה"מגדלור" עבורו ואת העובדה שבימים אלה אנחנו "סוגרים" 3 שנים של פעילות! "אל מקום בו דולק אור" הוא אומר, "ניתן לנווט תקווה".
זהו, כבר ארבע. המורדים בהכחדה מתארגנים לשהיית לילה במקום ואנחנו לא.
השתתפו הפעם: מהרן (וארבעת ילדיו) שמוליק, מארק, עודד, מיכל, אלינור, אופק, רינת, יובל, עומר, מריאל, חמוטל, עידה, אנטולי, אריאל, רמי, בקי, נחשי, לימור, פרי, דורית, סלעית, דרור, אילנה, הדס ויובל.
כתב: עודד.