17 אישה ואיש חיברו היום, בקולם, את היצירה שנוצרה ב"מגדלור". כרגיל, הווקאליסטים הקבועים נפגשו ראשונים (שמוליק, רמי, נחשי ואני) ואיתם שלי שמגיעה מעת לעת ומשמיעה קול יחודי משלה. אחר כך הגיעו ניבה שבעברה כמה ביקורים ב"מגדלור" ואיתה בנה בן ה- 18 עידו שנמצא כרגע במכינה קדם צבאית.
עידו מתעניין בגאולוגיה, ורמי, במחווה לעידו, מתחיל את המעגל דרך נושא הגאולוגיה ומשלב את ה"מגדלור" דרך הסבריו המלומדים על סוגי סלע שונים. הוא מדמה אותנו לסלע המתגבש לאט בתהליך טבעי.
שמוליק מקריא שיר שכתב לגמרי בעצמו לאחר ביקור אצל ג'אבר באל זרנוק. ג'אבר לקח אותנו לראות את בית של רופא ב"סורוקה" שנהרס ע"י הרשויות כי לטענתם נבנה באופן לא חוקי. בהשראת מראות ההרס כתב שמוליק את שירו.
ג'אבר מספר על אל זרנוק והכפרים הלא מוכרים. כפרים שרוב תושבי המדינה לא מכירים ולא רוצים להכיר. אבל עזה, הוא אומר, קרובה אמנם, אבל נשכחת.
מלכי מבקשת מג'אבר שיספר על הקורס בנוה שלום. הקורס מכשיר מנחים בנושא הסכסוך להנחיית דיונים בבתי ספר. כרגע יש בעיות בגלל הקורונה והקורס קצת "צולע"…
דינה, שגרה בסביבה הזאת הלא שקטה. חושבת שצריך לעשות, לא רק לדבר מהכורסא. אנשים לידנו חיים במצוקה, קרובים אבל רחוקים.
שלי, חושבת על עזה בחוסר אונים בגלל אי יכולתה להגיב לחוסר האונים שלהם. עדיין לא מצאה דרך לעזור.
מלכי, באה בשביל הנשמה, כדי לא להתנתק מהבעיות בעולם שבו היא חיה. גם היא בחוסר אונים מול המצב. מה שאפשר לעשות בתוך היאוש זה לבוא לכאן ולהפגש. סוג של שליחות.
עוזי, מספר שהשבוע התפרסם שיר של ישראל נטע מבארי, "בין שני נהרות גדולים" (הנחלים "הבשור" ו"גרר"). השיר ריגש אותו. עוזי נולד שנה לפני ה"נכבה" (48) והגיע לגבולות שנתיים לפני ה"נכסה" (65). עזה לדידו, היא עצב עמוק ותחושת החמצה.
ניבה, כבר ביקרה אצלנו בעבר. עובדת בפיתוח תרבות במועצות בנגב המערבי. גם רהט… על עזה היא חושבת מאז הפכה לאמא (של עידו). היא חושבת על האימהות בעזה שלא יכולות להגן על ילדיהן גם בריאותית וגם בטחונית. במידה רבה, בניגוד אליה. בעת משבר "המטומטמים בונים סכרים והחכמים גשרים" היא מוסיפה.
עידו, לא כל כך נתן דעתו על עזה, בן של חבר של אבא שלו נהרג בצוק איתן. במכינה מדברים על סיפורי גבורה והוא, שעבר בהשפעת אימו מימין לשמאל, מנסה להתמודד.
לפני שהם נפרדים מה"מעגל", אני אומר לעידו שחשוב לי לשמוע ולהשמיע לחבר'ה בגילו בגלל ה"צומת" שבה הם נמצאים בין "נערות" ל"בגרות" על כל המשתמע מכך במדינה הזאת. עידו פוצח במונולוג שבו הוא שוטח את משנתו שעיקרה הוא, אם צריך לעשות עבודה "מלוכלכת" (מחסומים, כניסה לבתים באישון לילה וכו') עדיף שיעשו את זה אנשים "כמוני" (כמו עידו…) שמודעים לבעייתיות של היחסים עם הפלשתינים… אוף, כמה יש לדבר איתו…
רדיר מזכירה את רות דיין שנפטרה בגיל 104 (כמעט…) ומקריאה את שירה של לאה גולדברג "למי שאינו מאמין". רדיר באה כדי להמשיך להאמין למרות המציאות הנמשכת מסביב. היא פונה לעידו ואומרת לו, תזכור שכמו שלך יש אמא שמחכה בבית, גם שם זה ככה. אין לי ילדים משלי אבל כל ילדי העולם הם שלי, היא אומרת בהתרגשות, וממשיכה ואומרת שעכשיו זה "החושך לפני עלות השחר". היא נמצאת בקבוצה "בין דתית" עם מתנחלים מהגדה ואנשי ימין ומרגישה שהדיאלוג קשה וסיזיפי, אבל לאט לאט מתגבשות נקודות הסכמה. היא בטוחה שמי שיבוא לכאן, ל"מעגל" יושפע מהשיח. זה שיח חשוב לשינוי. אנחנו שטים בסירות שונות, היא ממשילה. כולן בדרך לטבוע… צריך לעזור אחת לשני.
נחשי, נזכר בתקופות עברו. השכנים מעזה קרובים יותר מישראלים רחוקים… יום יבוא ונהיה מרחב אחד. מקווה שעוד בזמנו. הביקורים ב"מגדלור" זה המינימום מבחינתו… גם מקווה שהעתיד הטוב קרוב ממה שאנחנו משערים.
בראיין מספר על עצמו ומסביר על ה debate שהוא מנגנון לפתור סוגיות שבמחלוקת ע"י שכנוע תוך וויכוח. הוא מסביר קצת על הטכניקה של הדיבייט: לא להרים קול, לשכנע דרך הלוגיקה וההיגיון, לפתח יכולת להבין את ההגיון של הצד השני. יש תחרויות בדיבייט… הוא מצליח טוב למדי עם רוב התלמידים, אם כי, הוא אומר, לא עם כולם.
מגיעים אבי ושלושת ילדיו (דניאל, עמית והילה). רמי מסביר להם עלינו ו"מנגיש" להם את עזה. בהתחלה בעזרת מספרים וסטטיסטיקה ואחר כך הוא מספר על הצעירים ("בגילכם"…) הסגורים בעזה. מספר על עצמו כילד וההיכרות עם עזה אחרי מלחמת 67 (צייירו אותנו כמפלצות…) על חבר עזתי בן גילו שהגיע בגיל 14 לבארי בחיפוש עבודה ונשאר לעבוד עוד הרבה שנים.
אבי אומר שהוא טייל עם ילדיו במדבר יהודה ופגשו מטיילים מיריחו. נקשרה שיחה… קשה לו להבין שמול עזה זה שונה ואי אפשר לדבר פנים אל פנים.
רמי אומר שאפשר להיפגש עם עזתים בכל מיני מסגרות אחרות. מי שרוצה לשמוע יכול בקלות למצוא דרך. כולם הזניחו את עזה, הוא חותם.
אבי וילדיו הולכים להמשיך בטיול.
בראיין מספר על השינוי שעבר אחרי שהגיע לארץ, ומביא לדוגמא את היכרותו עם החברה הבדואית. איך ממפגש שהיה חלק מטיול קבוצתי בארץ לפני הרבה שנים, כשהיה בן 17 ואירגנו להם ארוחת בוקר "אצל הבדואים", עד שהיגר לישראל בבגרותו והפך להיות מורה לדיבייט בישוב הבדואי חורה.
זהו להיום.
כותבים ואורחים: רמי, שמוליק, שלי, נחשי, עודד, עידו, ניבה, ג'אבר, רדיר, עוזי, מלכי, דינה, הילה, עמית, דניאל, אבי, בראיין.
כתב: עודד