"סיכומים עושים בסוף" אומרת הקלישאה, אבל היום, ב"מגדלור", לא הגענו לסוף… דווקא בחצי השעה האחרונה, כשהקשבנו לדור, שריגשה עם תיאור מציאות חייה בימים אלה, דרך עבודתה בעמותת "גישה" והקונפליקט שבו היא מצוייה מול משפחתה וחבריה, "הוצפנו" פתאום במבקרים/ מטיילים…
אבל נתחיל מהתחלה.
אמנם לא יורד גשם, אבל נושבת רוח מקפיאה. עננים שחורים מפלטרים את אור השמש והיום קודר. בעוד שמוליק, נחשי, חיותה ואנוכי, מחפשים את הפינה הכי מוגנת במבנה, מגיע רמי עם ה"כבאית" לחניה וקורא לנו לבוא אליו. "כבאית" במרכאות כי במראה החיצון, המשאית היתה רכב כיבוי אש. למעשה חלקה האחורי של המשאית הוסב לדירת חדר מאובזרת היטב! כך שבעצם, רמי מזמין אותנו לדירתו הממונעת. "המעגל" אם כך, מתקיים ברחבת החנייה לרגלי גלגלי הדירה…
די מהר מגיע אלינו אלון עם שלושת ילדיו. הוא מתכבד כמובן בקפה וילדיו מוזמנים לסעוד ממטעמי הפירות היבשים והפיצוחים ששמוליק הביא לכבוד ט"ו בשבט (בנוסף כמובן לחלה, "לחם נחשי", חמאה וממרחים…). שלושת ילדיו הרכים של אלון, שלהם הובטח טיול לפני שאביהם פותה בקפה, מושכים אותו לסיור רגלי במפעל הגופרית.
מגיעה דור ומיד אחריה מהרן. יותר מאוחר יגיע גם בראיין.
רמי פותח ואומר שלאחרונה, למרות שאנחנו מתמידים לבוא, אנחנו כמעט לא מדברים על עזה. יש המון אירועים בארץ ובעולם ועזה נדחקת מסדר היום. רמי הוזמן בעבר למפגשים עם פלשתינים (בית ג'אללה, עקבה) והוזמן שוב בגלל שבאופן אירוני, דווקא הוא זה שמביא את קולה של עזה. אבל גם הוא קול בודד ולמעשה, קולה של עזה מושתק. דווקא בגלל זה הוא מקפיד אפילו רק לומר את המילה "עזה" כדי שתשמע.
שמוליק מזכיר שרוני היא המנוע העיקרי מאחורי השיחות עם עזה ובימים אלה היא נשמרת היטב בביתה מפחד ה"קורונה". הקשר היומיומי של רוני עם עזה חשוב והנסיון שלה מאפשרים את הקשר בלי לסכן את החברות והחברים העזתיות/ים.
לשמוליק חשוב לבוא בכל שבוע ולו רק לראות את אל בורייג' מהמקום שבו אנחנו יושבים… חשוב לו גם לשמוע, לדבר וללמוד על המרחב דרך המידע ש"זורם" במעגל.
מהרן מדגיש את מצוקת עזה בזמן קורונה ואומר שזו חובתו של הכובש לדאוג לנכבש. עזה לא בקונצנזוס ולא זוכה לתשומת לב. כל עם שמצבו הכלכלי טוב, אוהב לחיות. בעזה המצוקה דוחפת לאלימות. הוא הכיר את עזה בילדות ואחרי שנים, נכנס שוב וגילה שעזה השתנתה מאד. הדור הוותיק נעלם.
כשמגיע תורי לדבר אני אומר שעובר עלי תהליך בשלוש השנים האחרונות, שבו אני סופג עוד ועוד ידע. דווקא הידע הזה יוצר פער גדול ביני לבין סביבתי וקשה לי כבר לגשר עליו. חוסר היכולת לתקשר עם העזתים גורם לי לעיסוק במרכיבים אחרים של המצב.
רמי שואל/ אומר שיש בדברי "כניעה" לתנאים שמוכתבים לי בניגוד לרצוני ואני בעצם מוותר לאלה שיוצרים אותם ומונעים דיאלוג עם עזה. אני מסכים איתו. אני בהחלט מודע למצב שהיכולת שלי להתמקד ולתקשר עם עזה, מוסללת ע"י שליחי השלטון ואני למעשה די "נכנע". אבל, אני מזכיר, "מרידה" שלי באותה "כניעה", עלולה לסכן גם את בני שיחי בעזה.
חיותה פותחת את דבריה בהזכרת יום השואה הבין לאומי. השנה לקחה את קלפי אתי הילסום ובהשראתם, קיבלה פרופורציות על אמונה ומוסר. היומנים נכתבו בסתר במשך שנתיים תחת הכיבוש הנאצי. הילסום נותנת משמעות, מתוך החלטה, לכל דבר בחייה וגם מחליטה מתוך מודעות ללכת עם היהודים לאושוויץ. חיותה נפעמת מכך שהיוזמה ליצירת הקלפים נעשתה על ידי יהודיה ופלסטינית שהתאימו את המסרים של הילסום לקשר ביניהן.
עכשיו דור: בפעם הראשונה שבאה הציגה את עצמה ואת האוניברסיטה שבה למדה וחוותה דיונים ומאבקים של סטודנטים מקהילות בעולם. היא מבינה שכדי להיות מעורבת היא צריכה להגדיר לעצמה את המושג "בית". כשבאה והציגה את עצמה ב"מעגל" גילתה שלמעשה, הגדירה לעצמה את הבית. כשהגיעה לארץ, באה למסע למידה. עדיין "התנדנדה" עם האמת שלה ולאט לאט יצרה "עמוד שדרה". ניסתה בתהליך לרצות הרבה צדדים וקצת איבדה את הדרך. הקשר עם המשפחה ועם חברים פה בארץ, הציב בפניה שאלות שעדיין לא היתה מוכנה לענות עליהן. האם היא חלק מהסיפור הזה? היא ישראלית? היא אמריקאית? הרגישה שהיא צריכה להצדיק את הבחירה ב"גישה". תוצאות הדיון הפנימי מול עצמה והחיצוני מול סביבתה משפיעות עליה. המשפחה, שמולה נחשפה, מתקשה להבין את העיסוקים והבחירות ה"פוליטיות" שלה. היא רוצה להסביר להם על "גישה" אבל מחפשת את הדרך הנכונה להסביר מבלי לעורר התנגדות. לשאלת חיותה, היא מסבירה שעמותת "גישה" עוסקת בעיקר בזכות לתנועה לפלסטינאים. ביחוד העזתים. "גישה", ככל אירגון סיוע לפלשתינאים, נמצאת תחת זכוכית מגדלת ממשלתית שבודקת ומחפשת כל סטיה מהחוק ומנסה ליצור דה לגיטימציה לארגון. בעבודה היא צריכה לעבוד עם "הלב" אבל גם להתעלם ממנו…
מהרן, שהוא (גם) עורך דין, מנסה להמחיש לדור איך לדעתו עליה לפעול ועושה זאת דרך הסבר על מקצוע העו"ד שלדבריו צריך להיות בעל עור עבה… הוא חושב שגדר ההפרדה יוצרת נזק. פעם, במפגש שלו עם נע"ש ("נשים עושות שלום") אמר שהגדר תיצור אפרטהייד. הוא אומר לדור שהיא הולכת בעצם לעסוק באפרטהייד.
רמי שואל את דור אם היא מרגישה שהעבודה ב"גישה" היא שליחות? היא חוזרת למי היא בעצם ושואלת את עצמה אם היא מסוגלת להיות חשופה לכל הסיפורים והמקרים שמגיעים ל"גישה".
בשלב זה, עוצרת מכונית ממולנו וממנה יורדות נעמי, בת זוגו של רמי, ניר ביתו ורותם בנו עם בת זוגו רינת. המפגש קוטע את דברי דור וכמה דקות מאוחר יותר עוצרים לידנו מספר רכבים ומהם יוצאות/ים כעשרה זוגות מטיילות/ים. חיש מהר רמי מוצא את עצמו במרכז מעגל נשים שמתעניינות בדבריו. מסתבר שכל הנשים הן מורות בבית ספר בישוב שגב שלום והן אירגנו את בני זוגן לטיול… כל ה"מהומה" הזאת מביאה אותנו כבר אל מעבר לזמן הסיום. החבורה עולה לרכבים ונוסעת לא לפני שהן/ם מתרגשות/ים מהפרויקט שלנו… זהו, כאמור, יש סיכום אבל דור לא סיימה את דבריה ולכן אנחנו לא בסוף. נמשיך בשבוע הבא.
כרגיל, מילים ולחן: שמוליק, חיותה, דור, עודד, רמי, נחשי, מהרן, בראיין, נעמי, ניר, רותם, רינת, אלון (+ שלושה ילדים) ועשרה זוגות צעירים משגב שלום…
כתב: עודד.