מפגש 145 – 25.12.2020

כשניגשתי לכתוב את הסיכום הנוכחי, גיליתי שהתחלתי “לתקצר” את דברי המשתתפים רק כשהגיע בראיין וזה היה בסביבות שתיים וחצי, שזה כבר אמצע המפגש…
אז מה היה לפני? מזיכרון בלבד…
הזמנו את רינה ואייל ושלושת ילדיהם שטיילו לתומם במפעל הגופרית. רינה נולדה וגדלה בקיבוץ במרחב הזה וחייה עם אייל וילדיהם בראשון לציון. ההורים ישבו והילדים המשיכו להתרוצץ ולשחק מחבואים.
היינו, שמוליק, (שהכין קפה), רוני ואני. התחלתי את ה”טקס”.
מכיוון הרמפה מעלינו גלשו חמישה צעירים לתוך חלל המבנה. הזמנו לקפה. שניים נענו. אניס וכיראם. השלושה האחרים יצאו לטייל מסביב. התחלתי עוד פעם מהתחלה. “שמי עודד מניר יצחק ואנחנו יושבים פה כבר שנתיים ותשעה חודשים”…
גם השלושה האחרים הצטרפו. טלאל, מוחמד וסיף. התחלתי בפעם השלישית…
רינה ואייל הלכו…
חמשת הצעירים הציגו את עצמם. אניס, הדברן בחבורה, אמר שהם כולם בני דודים וכמעט כולם ילידי 1999 רק טלאל יליד 2000… מטיילים.
לאחר ששמעו אותנו, למה אנחנו כאן ומה הרעיון, פתח אניס במונולוג שוטף וצפוף שבמרכזו חוויה שלו ושל ידיד שנסעו לחברון לתקן משהו ברכב וחוויותיהם במחסום בדרך חזרה. הבעיות התעוררו מכיוון שהחבר בא ללא תעודה מזהה (בכלל אין לו כזאת, גם בבית…) ובתמימותם חשבו שיגדו שהם ישראלים והכל יסתדר… זה אכן הסתדר לאחר 9 שעות… בין לבין שילב את תובנותיו על בני האדם באזור ועל הרצון שלו בטוב לכולם.
הגיעה מלכי.
החמישה ניצלו את הפאוזה וקמו להמשיך בטיולם לא לפני שהוזמנו כמובן לשוב ב”שישי”ם הבאים. היה משהו קסום בקולניות ובאינטנסיביות שבה ירדו מהחניה לתוך המפעל, ההפתעה על פניהם כשהוזמנו לשבת והשקט, הרוגע וההקשבה שנחו עליהם כשישבו במעגל.
הגיעו נעמיקה ונור. הגיע רמי.
בבוקר הצעתי בוואטספ לקרוא את הראיון של רוית הכט עם אברום בורג. שיהיה על מה לדון אם נהיה לבדנו… ואכן לזמן מה היינו, אבל דנו בדברים אחרים שלא קשורים לבורג ולא לעזה…
נדמה לי שרמי התחיל לדבר על “מעמד הרחוב והככר מול הקניונים במרחב העירוני”…
עבר זוג עם ילד. מטיילים. ישבו שתי דקות והלכו. לא הספקנו להכיר מלבד העובדה שהם בדואים שגרים בבאר שבע ובנם לומד בבית ספר בעיר.
בראיין הגיע ומיד העלה שאלה/אמירה, מוזר לו שאין מורים יהודים בבתי ספר ערבים ולהפך. פועל בעצמו לשנות את המצב (מלמד בעיירה “חורה”) קצת תקווה יותר טוב מאין תקווה… הוא אומר.
נכנסים וואסים, בשאר ופיראס. קצת מתביישים ורמי “משכנע” אותם. יושבים ורמי מספר עלינו ועליו. איך גדל בבארי, בשכנות לעזה וגם גידל בבארי את ילדיו… כבר שנים מרגיש שהמרחב הוא גם ביתם של אחרים. הבין את זה דרך חבריו הבדווים והעזתיים. המקום משותף לכולנו. לפני שש שנים אחרי מלחמה נוראה לכולם בא לשבת במקום הזה שנבנה על ידי האנגלים… מקום פתוח לכל ארבעת הרוחות ולכולם. מסביר על המגדלור. “אל המקום בו דולק אור ניתן לנווט תקווה”.
נעמיקה מספרת על שיחת זום עם חבר עזתי שעוסק בבריאות הנפש בעזה (השיחה נערכה ביוזמת “קול אחר”) שסיפר על המצב הקשה בתחום עיסוקו.
וואסים, נער צעיר, בשאר חייל מזה כשנה ופיראס בין סוף לימודים לגיוס לצבא או לימודי המשך. בשאר רוצה להמשיך בקריירה צבאית. סבתא שלו מעזה וגרה ברהט. אין קשר עם המשפחה והיא לא מספרת על משפחתה. כבר 40 שנה מאז חתונתה שלא ביקרה שם. “אני חייל”, אומר בשאר, מי שבא לגדר רוצה להיות שהיד. יש נוהל ירי. סבתא שלו בכתה כשהוא אמר שהוא משרת ב”עזה”. אמרה “אל תלך לשם”…
פיראס למד בלהב ב”ג’ו אלון” בתוכנית “כוכבי המדבר”. שילוב יהודים וערבים. כרגע עובד על הגבול עם אבא שלו בצנרת ותשתיות. עובדים בקיבוצים ובמושבים באזור. יש טובים ורעים בכל מקום. קצת מפחיד כשעובדים על הגבול אבל הצבא שומר.
בראיין שואל, מה דעתם על כך שכל האזרחים יעשו שירות כלשהו. בשאר ופיראס חושבים שזה טוב מאד. פיראס אומר שהבנות של המגזר עושות שירות לאומי. הבנים שלא מתגייסים עובדים או לומדים. לפעמים אלה שלומדים בארץ לאחר סיום התיכון, צריכים לעשות סוג של שירות לאומי. רמי אומר שערבים עם נתונים דומים לאלה של יהודים מופלים לרעה בשוק האזרחי.
נעמיקה מתייחסת לדברים שאמר קודם בראיין על הוראת מורים יהודים בבתי ספר יהודים ולהפך. היא אומרת שכן מלמדים. יותר ויותר מורים ערבים מלמדים בבתי ספר יהודים ולא רק שפה. בשאר אומר שזה נכון, הוא מכיר כאלה באופקים. בשאר לא רוצה ללמוד, רוצה קריירה צבאית.
פיראס רוצה ללמוד ניהול עסקים וואסים לא רוצה ללמוד (נער) הוא רוצה להיות נהג משאית.
רמי מבקש מבשאר שיביא את סבתא שלו למעגל… השעה, שעת נעילה ואנחנו מתפזרים.
היינו הפעם: שמוליק, טלאל, מוחמד, סיף, כיראם, אניס, אייל, רינה, רוני, עודד, מלכי, נור, נעמיקה, רמי, בראיין, פיראס, וואסים, בשאר.
כתב: עודד.

כתיבת תגובה