מפגש 144 – 18.12.2020

כשהגענו שמוליק נחשי ואנוכי, רמי כבר היה שם, עושה את מה שהוא יודע היטב: מסביר לזוג מטיילים על מרחב הולדתו, מרחב עזה.
הצטרפנו ולמדנו שלזוג קוראים יאיר ואמירה. יאיר הוא מדריך טיולים שבא לטייל, אבל גם להכין טיול לשבת הבאה. הם מהצפון והתעקשו שהם תיכף זזים, אבל הקפה של נחשי ניצח והם התיישבו. יאיר סיפר על שני מושגים שקשורים בעזה, ה”גאזה” (תחבושת) וה”גאזטה” (עיתון, עלון). ה”גאזה”, מושג מתקופת נפוליאון, על שום הכותנה שממנה עשוייה התחבושת, כותנה שגודלה במרחב עזה או אולי רק נשלחה דרך נמל עזה ובכל אופן זכתה להיקרא על שם עזה וה”גאזטה” בגלל שהספינות שבאו מעזה עם סחורות (בעזה היה הנמל הגדול והחשוב במרחב) פוזרו בנמלי הים התיכון. רב החובל נהג לצאת עם רשימת הסחורות הטעונות בספינתו ובגלל שבאו מעזה, נקראה הרשימה “גאזטה”.
בינתיים הגיעו גם מרי ואילן. מתפתח דיון קצר על ההבדל (אם יש…) בין זכרון לתודעה. אילן אומר שההבדל בין זכרון לתודעה זה שתודעה קיימת עכשיו והזכרון בעבר אבל מכיל את התודעה.
מגיעים אורחים רבים ורמי מקדים הסבר על המעגל ועל תודעת עזה שלו.
פה המקום לומר שאני מבקש את סליחת המשתתפים הקבועים: בגלל הריבוי המבורך של מתארחי המעגל, אציין בסיכום של היום בעיקר את דברי האורחים החדשים, ואם היו תובנות חדשות למי מהקבועים.
רמי מספר על ילדות, בגרות ומעגל החיים בשכנות לעזה.
נחשי, על האנשים הטובים שהכיר בעזה.
שמוליק מספר חוויה שעדיין לא סיפר! הוא מספר על מפגש מהעבר עם משפחות של כדרים עזתים שיושבים ועובדים בעומק האדמה! הוא שותף להווית ה”מגדלור”. לדעתו ה”מגדלור” כן פוליטי (לדבריו, בניגוד למה שחושב רמי).
עוזי זוכר ימים טובים יותר. היום חש עצב עמוק ותחושת החמצה. לכאן, למעגל מגיע מי שמאמין שאפשר לעשות.
יונקה וחיים מפוני ימית. כשחיים היה בימית חייו התנהלו ברפיח, בשלום ובשלווה. כשעבר משם למושב בחבל שלום, היו העובדים מרפיח באים לשם… מאז ההתנתקות, הוא אינו חושב יותר על מה שהיה ולא חושב על עזה. בעבר עסק בביטחון באזור. הוא זוכר את הפועלים שבאו לעבוד בכל הישובים. לא היתה עויינות עד שהופרדנו. לא מסתכל אחורה…
מהרן מספר שהיה בעזה מושל מצרי (לפני 67), ששלח מסתננים לפגע בישובים לאורך הגבול. הישראלים החליטו להתנקש בחייו בעזרת סוכן. נתנו לו מעטפת נפץ שיעביר. לא סיפרו לסוכן מה יש במעטפה וכשהגיע לעזה, פתח אותה בנוכחות קצינים מצרים. נהרגו שני קצינים והסוכן התעוור. לימים, הבן שלו חזר במשלחת של ערפאת. מהרן אומר שבעזה יש צוענים והוא אהב ללכת לחתונות בגלל השמחה וריקודי הבטן…
מחמוד, נהג משאית שמעביר סחורות לעזה. הוא בקשר טלפוני עם הסוחרים. הוא נכנס לשטח מפורז עם המשאית, פורק את המשטח או ה”פיילה” עם הסחורה וחוזר לקחת אחרי שעתיים את המשטח או הפיילה שנפרקו בינתיים והועברו למשאיות עזתיות.
לאיציק יש מאפיה ביפו. דרך המאפייה הכיר הרבה עזתים. הם היו באירועים המשפחתיים אחד אצל השני. היום אין לו קשר איתם. הוא מתגעגע. זוכר פועל שהיה כבד שמיעה והיה אומן הבצק. היה עושה בצק מיוחד, מקצוען ממש. היו מגיעים ילדים בני 9-10 לשוק הפשפשים ואליו למאפיה ורוצים לעבוד. מאד העריך את הנחישות ורצון ההישרדות שלהם. כל עבודה עשו מעולה. המצב היום לדעתו של איציק, הוא החמצה אדירה של המנהיגים משני הצדדים. אחרי 67 חשב שזה הזמן לעשות שלום, אבל האופוריה קילקלה הכל. הוא מספר על פגישה בעזה אליה באו אנשי עסקים מכובדים וכשנכנס קצין, אפילו נמוך דרג, קמו ועמדו. התרגלו מהמצרים. אמרו לאנשי העסקים שפה זה מיותר אבל היו גם כאלה שחשבו שאם לא “נחזיק” אותם נמוך, זה יוביל לאסון, אנחנו צריכים להראות להם מי האדון…
פנינה בת זוגו של איציק, גדלה ביפו עם ערבים. היה כבוד לאדם ולמנהגים. פגשה עזתים במאפיה. תמיד היו נחמדים אליה.
מלכי באה בגלל היאוש (עדיין…) פה, במעגל, היאוש יותר נוח… חשוב לה שזה ימשיך.
נעמיקה, מספרת על הצפיה בסרטים לפני שבוע (היה כבר בסיכום בשבוע שעבר). השיח עם הקבוצה, שיח שונה מכל מה שמוכר, אמנים, סטודנטים ערבים ויהודים מכאן שרו ביחד עם אמנים משם דרך המסך! בשביל נעמיקה המפגש עם צעירים כאלה בשדרות היה יוצא דופן. אמנות עם מחוייבות פוליטית וחברתית. אבל המציאות טופחת והאמנים העזתים נאלצו להיפרד לפני הפסקת החשמל…
דינה אומרת שאי אפשר להיות אדישים לנעשה בעזה. לא היתה מעולם בעזה לצערה. חבל שעושים שלום רק עם הרחוקים ולא עושים מספיק עם השכנים. דינה נולדה באלכסנדריה וחזרה לשם בטיול שורשים עם ההורים ועם סיפוריהם. עכשיו קצת מלוכלך ומוזנח והשילוט שהיה באנגלית איטלקית וערבית, רק בערבית עכשיו. המציאות עצובה יותר מהסיפורים… הוריה נולדו במצרים. בעבר עבדה בחברה אזרחית עם קצין שהיה מושל עזה בעברו. שמעה הרבה סיפורים ממנו. זוכרת מהילדות אמירה לא נחמדה “לך לעזה”.
אילן, זוכר את עזה משנת 67 כילד בטיולים שאירגנו מהקיבוץ. ים שוק ואוריינטליות… עזב את הקיבוץ בילדות ומשפחתו הקימה משק במושב. היה לו חבר עזתי שהיה כמו בן משפחה. עבד במשק וגר שם במשך השבוע מיום ראשון עד חמישי. כמעט כמו בן משפחה. הם ליוו אותו בתחנות חייו והוא היה אצלם. עדיין עבד אצלם עד לפני כשנה. עכשיו הוא במצב הישרדותי ומנסה לשמור על המשפחה ולהרחיק את הילדים מהרחוב ומבעיות הבריאות. בתור טייס, אילן עוקב אחרי ההתרחבות והגדילה של עזה מהאויר.
מרי, באה בגלל אווירת ההכלה של המעגל וגם המשיכה שלה למורכבות.
דרור גרה בשדרות. בשנה האחרונה היא בשנת שרות, שזה פחות מחשבות על מה שקורה בעזה. שרות לאומי עם נוער בתנועת תרבות דרך עיסוק באמנות. בחרה לא ללכת לצבא.
בשביל נור, האנשים בעזה הם חלק מחייה. לא מאמינה בגבולות. הקורונה ממחישה את האבסורד בגבולות. היא לא “סופרת” אותם, את הגבולות. אין משמעות היום לגבולות, אולי פעם היה… לא צריך להמשיך את ההפרדה היום בין בני האדם. ההידרדרות הבריאותית בעזה היא גם באחריותנו, תשפיע עלינו. כמו שהביוב בעזה שאנחנו אחראים בעקיפין להזנחתו משפיע על מי הים שכולנו שותים.
מארק, חושב שעזה היא תזכורת יומיומית למדינת ישראל על כך שטעתה בדרך וממשיכה בכיוון הלא נכון. מארק רואה את עזה מחלון ביתו יום יום. מכיוון ששקט עכשיו הוא יכול להפנות אל עצמו שאלות, למה המצב ככה?
לויויאן יש סיפור. היתה רכזת בניין בבארי. כשהבן הצעיר שלה היה בן 5 ואחד הפועלים לא הגיע, הוא שאל למה הוא לא הגיע. ויויאן אמרה שיש סגר. למה? מלחמה. על מה מלחמה? על אדמה. הלך הילד לארון הביא דלי ורצה למלא באדמה ולתת לפועל… ויויאן אומרת שלחמאס יש אחריות כמו לנו. אבל אצלנו, לאף אחד לא איכפת.
רמי נסע לצפון. היה גשם. הלך לשוטט בחורבות הכפר בירעם. כפר נוצרי שתושביו פונו ב 48 עם הבטחה לחזור. עד היום לא הורשו לחזור. בן הכפר, אבו נאסר, שאיתו נפגש רמי, אומר בציניות מרירה שהם מחכים שהשבועיים יחלפו כדי לחזור… יש גן לאומי שם. נכנס. קיבל פרוספקט שלא מוזכרת בו מילה על ההיסטוריה של הכפר. רק מוזכרת כנסייה… פגש חברה מקבוץ ברעם שסיפרה שהעלו אותם על אדמות הכפר. יש שתי קבוצות בברעם שמתווכחות אם היתה הצדקה בפיצוץ בתי הכפר בירעם או לא. המשיך בדרך ופגש זקן מאיקרית. שתו קפה. הזקן שייך למשמרת שיושבת שם כל השנים כדי לשמר את התודעה לאיקרית. עד שנות השבעים הכל היה נטוש. לפני כמה שנים חזרו ושיקמו חלק מהכפר. רמי מוצא דמיון אלינו, ל”מגדלור”. הביא את הסיפור של איקרית ובירעם כדי לומר שהנושא, לדעתו, הוא הפחד לדבר ולבחון את העוול. היום הם כ 1800 איש ואישה בעיקר בכפר ראמה וקצת בחיפה.
דינה מגיבה: אנחנו היהודים, היא אומרת, עברנו טרגדיות דומות. יש בעיה עם הנצחת הטרגדיה. אנחנו קמנו כעם והתגברנו על הטרגדיה. זה טבע העולם, ממשיכים! הנצחת העוולות גורמת לאנשים להיתקע בעבר. זה מתסכל. גם אנחנו לא למדנו את הלקח אבל צריך להמשיך. צריך לראות איך פותרים ולא להנציח. באוזבקיסטן ראתה מחנות פליטים ילדים סובלים. הסבל הפליטותי קיים בעולם בהרבה מקומות. צריך לשאוף לצאת מהמצב ולא להיתקע.
למארק קשה עם דברי דינה והוא אומר לה שכל הציונות מבוססת על זכרון מהעבר ואת (דינה) מבקשת מהם לשכוח. המדינה לא קיימה את הבטחתה להחזיר את התושבים לכפרים. מדינה לא מתנהגת ככה. אנחנו לא טובים יותר או פחות מאנשים אחרים בעולם ומארק, באופן אישי, לא רואה זכות לומר לאחרים מה לזכור ומה לשכוח.
נעמיקה מדברת על הפעילות הרחבה של ישראל להעלים את הזכרון הפלשתיני. קוראת את השיר של שלום חנוך. “בדיק כמוך”. זה אקורד הסיום למפגש של היום. בשבוע הבא…. מיותר. תבואו!
יאיר, אמירה, רמי, שמוליק, נחשי, עודד, מרי, אילן, מהרן, מחמוד, עוזי, מלכי, דינה, נעמיקה, דרור, נור, חיים, יונקה, איציק, פפה (פנינה), ויויאן, מארק.
כתב – עודד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *