מפגש 143 – 11.12.2020

הפעם, לשם שינוי, המפגש נפתח באמנות!
רוני מביאה אלבום שערכה ליום ההולדת של האיש שלה, עובדיה, ובו מוצגים ציוריו. מרשים. האלבום עובר מאחת לשני. אחר כך רוני מספרת על מפגש של “קול אחר”. היתה שם אמירה שכאילו “לא עושים”… גם לגבי ה”מגדלור”…
רמי נזעק, לדעתו, הזרעים שנזרעים ב”מגדלור”, מתפזרים לעתים למקומות בלתי צפויים. הוא מספר על ברית אומנותית שנרקמה לצורכי פרוייקט משותף פלשתיני-ישראלי שנבט מתוך היכרות באחד ממפגשי ה”מגדלור”. זה הוליד תוצר אמנותי מעניין. רמי נפגש עם היוצרות/ים, ודרכו הם הודו ל”מגדלור” שבעצם קיומו יצר את התנאים להיכרות וליצירה. לדעת רמי, דברים קורים. אין צורך ל”דחוף” פעילות בכוח…
אגב, יש מחשבה לרכז כמה סרטי סטודנטים ויוצרים אחרים לאירוע אחד. יש תוכן, יש קהל, צריך מפיק/ה…
רעש אופנועי שטח מגיע מהכניסה ומשתתק. אני ניגש בהיסוס מה לראות מי ומה. הם לבושי שחורים, מורידים קסדות לוטשים אלי מבט. שואל, “קפה מתאים?” מסתכלים אחד על השני ואומרים “דווקא כן, למה לא”… נכנסים, יושבים, שמוליק מגיש קפה.
רמי מנסח מסלול מרוכך של הסבר עלינו… (בכל זאת, אופנוענים לבושי שחורים…) הוא מבארי והיה ילד במלחמת 67 עם תום של ילדות. זוכר תיל שמסמן את הגבול ונשים כפופות בשדה ובשנים האחרונות קסאמים ובצילם הילדות של ילדיו. עכשיו ניתוק. מציאות שהוא מסרב להשלים איתה… וזו תודעת עזה שלו.
האופנוענים כבר מבינים… לפני שהם מקבלים את רשות הדיבור, רמי מוסיף שאם חותמים שלום עם מרוקו ונסיך מהאמירויות קונה את בית”ר… הכל אפשרי.
מלכי אומרת להם ולנו שהיא באה כדי לא לשכוח שבעזה סובלים. במעגל יש חשיבה שונה שמושכת אותה.
אלישי האופנוען, גדל באזור ושמע סיפורים מהוריו על השוק והים בעזה. הוא מברך על העשייה שלנו ומייחל לחוות את עזה של השלום.
משה, אופנוען ב’, אומר שהפתענו אותו. משמח אותו לראות שיש “מעגל” כזה שמדברים על עזה. עזה היתה בשבילו פחד ודברים רעים. עכשיו בבגרותו דעתו קצת משתנה. מאמין שהעולם הולך למקום טוב כי קורים בו דברים מוזרים…
רוני מספרת על השינוי התודעתי שעברה כשפגשה פנים אל פנים פלשתינאים במהלך שליחות חקלאית במצרים. זאת היתה היכרות עם הצד השני של הקונפליקט. “אין פרטנר” זו סיסמה שיקרית, היא אומרת, סיסמא של פוליטיקאים. יש פרטנרים וצריך להגיע אליהם. המשטר שם קשה ולמרות זאת יש שם כאלה שרוצים משהו אחר. בני האדם, הם הפרטנרים. חשוב לראות את האנשים. חמישים אחוז מתושבי עזה מתחת לגיל 18 ולא מכירים ישראלים. רוני מנסה להפגיש ווירטואלית בין קבוצות שם ופה. רואה במהות של המגדלור את האפשרות להאיר את האנשים שם.
אלישי ומשה קמים להמשיך בטיולם “תמשיכו ככה” הם אומרים והולכים.
רוני מספרת על ידיד פלשתיני שביקר במעגל בעבר. הוא לומד בארץ ומסיבות בירוקרטיות לא הוארכה שהייתו ותוך כמה שעות יאלץ לצאת את הארץ. במר יאושו הוא פונה בדמעות לרוני. רוני מתגייסת מיד! תוך שעות ספורות העניין מסודר… רוני מתרגשת כשהיא מספרת את זה וגם אנחנו. רוני נעזרת באירגון “גישה”. לשאלה מהמעגל היא מסבירה שזה ארגון שמטפל בחופש תנועה לפלשטינים שרוצים לצאת מעזה למטרות שונות.
רמי יוצר קשר טלפוני עם הבחור הפלשתיני. הוא מאחל לנו חנוכה שמח ואומר שהכל הסתדר.
רוני ממשיכה ומספרת על קבוצת בנות ממכינת צ.ה.ל.י. שבאה לפגוש אותה לסיור במושב. משפת הדיבור שלהן, היא מבינה מה הן שומעות בבית… שאלותיהן העידו על כך. אבל לתשובותיה ותובנותיה של רוני הן הקשיבו קשב רב ולאחר מספר ימים שלחו מכתב תודה נרגש לרוני, על פועלה, סובלנותה ועל הגישה האנושית והמכילה שלה.
שמוליק מספר על פעילותו, כשהיה צעיר, באירגוני שמאל. האנטי ציוניות שלו הרגיזה גם את חבריו למפגשים. שמוליק אומר שאחיו, שטיפח קריירה צבאית מפוארת, התלונן באוזניו שה”שמאלנות” שלו, פוגעת לו בקריירה הצבאית…
רוני מתקשרת לעזה. מדברים עם חליל שמספר על יום ההולדת של זוגתו ועל המתנה המקורית שאירגן לה, קטעי וידאו של חברות וחברים שמברכים אותה.
רמי מדבר איתו על האור של חנוכה. מביאים את האור לאזור. על החיוך שהוא מביא. חליל רוצה לבוא למעגל ורמי מביא את המעגל אליו כשהוא עושה לו סיור בין כל ה”פרצופים” במעגל.
מלכי מאחלת שנראה אותו נכנס בכניסה הזאת (מצביעה).
אני מרים כוס קפה “לחיים” וחליל אומר שעדיף יין…
חיותה מקריאה שיר של נתן זך.
בראיין מגיע. הוא מגיע לעתים קרובות, כן ירבו…רמי מבקש ממנו שיספר מה גורם לו לבוא. בראיין אומר שהוא בא כי זה נותן לו תחושה של עשייה ולא סתם דיבור לעשיית רושם של עשייה. פה אומרים ועושים אמת, בלי זיוף. הוא אומר לשמוליק שיש לו וויכוח על “תחושת” הציונות שלו אבל זה בא ממקום אמיתי, לא מזוייף.
בלה מספרת שנענשה פעם על ידי אביה כי הלכה לחגוג 1 במאי.
חיותה מספרת על שיחרור שקיבלה פעם מבית הספר ב 1 במאי.
רמי צעד בת”א עם דגל אדום.
שמוליק אומר שהוא קומוניסט ואינדיווידואליסט.
בראיין אמר שזה שני הפכים… שמוליק מסכים איתו בשמחה.
כבר ארבע אבל מגיעות פטריציה ועדי. אגרונומיות. נשארנו לקפה איתן. רמי מספר בקיצור מתבקש על מפעל הגופרית ועלינו. הן מספרות על עצמן ועל משמעות עזה בשבילן. ארבע ועשרים, מינגלינג של פיזור… והביתה.
עיגלנו הפעם: שמוליק, בלה, מרי, חיותה, רוני, עודד, רמי, מלכי, אלישי, משה, בראיין, פטריציה, עדי.
כתב – עודד.

כתיבת תגובה