הכל בגלל קנקן קטן
כאשר היה נדמה שאנחנו מתי מעט ביותר, פרסנו ציודינו והנה התברר כי את הקנקן לקפה שכחו בבית. מה עושים???
נחשי ששמוליק הרעיף עליו רגשי אשמת השכחה, נשלח ברוב תקיפות למחסן בבארי. כאשר בושש לבוא וכבר היאוש החל לפקוד את גרונינו הגיע הנ"ל ובידו פינג'אן אך מה רבה היתה אכזבתינו שהתגלה עכוזו של הנ"ל כשהוא מנוקב ככברה.
בעוד אנו תוהים הגיעו שני צעירונים על באגי מפואר. הללו הצילונו ממוות חברתי. בנון שולנט כיבדונו בפינג'אן מדוגם היטב. וכך החל מעגלינו לארח את השניים רון ודוד שניהם בני נתיבות. רון מתעתד לקצונה בגבעתי, שניהם חניכי פנימיה צבאית והתיכון הריאלי. העידו על עצמם כמקשיבים, כשומעים מוסיקה אחרת מזו שנחשפו לה בבית. עם זאת הודו ששמעו את הקול האחר בבית ספרם.
אורח נוסף הגיע אחריהם בריאן מארה"ב איש מגוון בעיסוקיו, שבשלב זה של חייו עוסק בהוראת דיבייט בתיכון בחורה ובפזורה. גר באשקלון. לבריאן שפתינו היתה נהירה והוא בהחלט השתלב במרחב וטען שעיקר המחלוקת נעוץ בשנאה.
עם הזמן הגיע רמי שהתחיל למיין את ספרייתו אך הרגיש צורך עז בקפאין ולכן בא לשתות קפה בחברתינו.
חשוב להזכיר ששמוליק מילא היום את מקום המדריך לארץ ישראל וסביבות בארי. אחרון האורחים היה אורי אוטין שהגיע כדי לומר שאינו רואה עין בעין את היכולת לשלום בדרך הדיאלוג בלבד.
היו, שתו, אכלו, דיבטו: שמוליק, נחשי, רוני, חנן, בריאן, מארק רון, דוד, מרי, אורי.
רשמה – חיותה.