מפגש 137 – 30.10.2020

התכנסנו. לא שאלנו מי יבוא וכמה נהיה. התחלנו רוני, שמוליק, נחשי ואני.
נחשי עושה קפה obvious…
רוני מספרת על החבר ששוחרר מהכלא. מפרטת.
מגיע חנן ורוני מתחילה מחדש…. איך שוחרר, איך הוא נראה, מה אמר. ממשיכה לספר על המוזיקאי שצריך להשלים את לימודיו, איך אין לו כסף ואיך העבירה סכום. גם על זו שיצאה מהרצועה ונפגשה עם אביה. סיפורים אנושיים של תלאות האדם שגורלו קלע אותו למציאות אכזרית.
מגיע ג’אבר ורוני מספרת בפעם השלישית… טוב, ראשי פרקים…
ממשיכים בשיחה “חופשית”.
חנן עוזב ומרי מגיעה. סוף סוף מזג האויר מאפשר לה. רוני לא חוזרת על הסיפור פעם רביעית. עם מרי, מזמן לא נפגשנו, (“זום” זה רק כאילו…) לכן היא צריכה לספק תשובות… שאלות על תקופת הקורונה בישובה וגם על הקשרים משפחתיים שהם רפרטואר קבוע במפגשי ישראלים (רגע, אם את ממשפחת לין את בטח מכירה את…).
מרי בצוות החירום בישובה. בתור פנסיונרית של משרד הבריאות, היא מקושרת למידע. המגפה מתעתעת, היא אומרת, תוקפת שנית גם כאלה שהחלימו, מופיעה בכמה גרסאות, לאף אחת/ד אין תשובה ברורה, המדענים במבוכה.
אחר כך היא אומרת שבזמן הנסיעה עלתה במוחה שאלה… איך אנחנו מתווכים את הפעילות שלנו לילדינו? האם זה מעניין אותם?
חת’כת שאלה… ה”מעגל” התארגן מחדש לדיון בשאלה המעניינת. הדיבור מסתעף לכיוונים משיקים וצריך למקד את הנושא בין הדוברות/ים.
ראשוני מטיילים של העונה כבר נצפים סביבנו, עדיין לא מצטרפים… אולי אחרי הגשם הראשון.
כבר קרובים לשעת הסיום ובשעון החורף החושך יורד מוקדם. השאלה של מרי תעסיק אותנו, מן הסתם, גם בשבוע הבא שגם בו נדליק אור כדי לאפשר לנווט תקווה.
כתב: עודד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *