מפגש 134 – 9.10.2020

על ציר 140 השנים של “חזרת היהודים לארצם”, “התחייה הלאומית” והקשרה לארץ ישראל (שם כולל ציונות), קיימת הנחה (לא מנוסחת לגמרי), שישנם “צמתים” אשר בהם נוצרו אירועים שוברי שוויון ביחסי הערבים והיהודים.
השאלה שהעליתי לקראת המפגש היא:
“… מהו הרגע שאליו היית חוזר/ת על ציר הזמן, אשר בו, לדעתך, השתנה מאזן ההוגנות וראיית האחר ואשר ממנו הלכה והתפתחה הנפרדות המהווה כיום את המצב אותו אנחנו חיים בפועל.
במילים פשוטות: לאן היית חוזר/ת ?
זאת שאלת הדיון בניסוחו של רמי שהועלתה להתייחסות במפגש הזום שערכנו היום.
ראשונה להתייחס היתה טל. היא סיפרה על מכתב שכתבה סבתה שהגיעה בשנות השמונים של המאה ה- 19 לארץ. כבר בשלב מוקדם זה, הסבתא שהיתה אז נערה צעירה, מביעה פחד מהשכנים הערבים.
מרי אמרה שלדעתה, אי מימושו של הסכם פייסל-וויצמן שנחתם ב 3/1/1919 גרם לאותה “נפרדות” שרמי הגדיר בשאלתו כגורם למצב העכשוי במרחב. ההסכם הגדיר שיתופי פעולה בין מרחב ערבי שנקרא “סוריה הגדולה” (פחות או יותר האזור שמחולק היום בין סוריה, ירדן, ישראל ולבנון) בראשות פייסל איבן חוסיין, לבין הרעיון של “בית לאומי” יהודי על פי רוחה של “הצהרת בלפור” (2/11/1917), רעיון שאותו ייצג בהסכם חיים ויצמן. פייסל התנה את ההסכם בקבלת עצמאות מבריטניה למדינה הערבית, אלא שההסכם טורפד על ידי אנגליה וצרפת והותקף על ידי מתנגדים משני הצדדים. לדעת מרי אי הצלחת קיום ההסכם, היה נקודה קריטית ביחסים בין ערבים ויהודים במרחב.
נחשי התחיל את דבריו בהסכמה עם דברי טל שמהם השתמע שהאיבה היתה למעשה כבר מראשית ה”תחייה הלאומית” היהודית ומוסיף שבשני הצדדים, ויתור “מתורגם” לחולשה ואלימות. משם הוא מדלג ל”תחנות” קרובות יותר לימינו שבהן נעשו נסיונות להחזרה של “דברים שלקחנו בכוח”… יתכן שהכוונה היתה “למראית עין” בלבד כהגדרתו, אבל “גם מראית עין זה חשוב”. נחשי אומר שבנקודות כמו הסכם השלום עם מצרים או “אוסלו” או הסכם השלום עם ירדן, היתה נכונות ורצון טוב להידברות והסכמות והדברים לא צלחו. ברור לו שהפתרון צריך לבוא מלמידה והכרה בנראטיבים של שני הצדדים.
אני אמרתי שצריך לזכור שחצי מ- 140 השנים האלה היו תחת שלטון עותמני או אנגלי. לדעתי, שום שלטון קולוניאליסטי בתקופה זו לא כבש במטרה להחזיר… לכן, גם הערבים וגם היהודים היו צריכים לתכנן חיים של נתינים ולא חיי ריבונות. היהודים שאימצו לעצמם במהלך ההיסטוריה נראטיב של נרדפות, פיתחו לכידות שבטית חזקה והתקשו להיטמע במרחב שלא כקבוצה אתנית. אם זה שמר עליהם במהלך ההיסטוריה (אפילו בזמנים שזה נכפה עליהם ובאופן פרדוקסלי זה שימר את הלכידות האתנית החזקה), למה שלא ישמור גם עכשיו במרחב החדש שאליו הם באים? ההתבדלות הזאת הובילה לעוינות הדדית שנמשכת עד היום.
רוני קיבלה מידידים סרטון הממחיש שמאז ימי התנ”ך ולאורך ההיסטוריה, ניטשה כל הזמן מלחמת שליטה על המרחב. רוצה לומר “מה שהיה הוא שיהיה”. התגובה שלה היתה שזה ממש לא חייב להימשך. את הקשר של קהילה או עם למקום הזה הבינה בזמן השליחות החקלאית במצרים. שם הבינה שיש נראטיב שונה, נוסף לנראטיב שאותו ספגה וכל צד צודק לחלוטין מבחינתו. בבית ספר תיכון שבו עבדה במצרים, בזמן השליחות, שאל אותה תלמיד, בן של שגריר מהנסיכויות, אם היא מסכימה עם מה שהישראלים עושים לפלסטינאים ותשובתה היתה שלא: היא לא מסכימה וגם חרדה למה שזה גורם לנו כבני אדם. כשבתה שאלה אותה לפני שיחת הזום על איזה נקודה בזמן תצביע כמחוללת של האיבה, אמרה רוני שאולי מלחמת 67. בתה ציינה שדווקא אחרי המלחמה היו יחסים טובים ורוני אמרה שאולי על פני השטח זה נכון, אבל ה”זרמים התת קרקעיים” שידרו תחושה שזה לא נורמלי, משהו לא טוב קורה כאן. מספרו של העיתונאי אוהד חמו “פני השטח” היא מצטטת שיחה שערך חמו עם בכיר חמאס שאמר לו “לא נוותר”, אבל גם אמר לו שהוא מבין את הישראלים שמשוכנעים בצדקתם. לדעת חמו, זאת נקודה חיובית שאפשר להתקדם ממנה.
מלכי נעזרת בויקיפדיה שבה כתוב תחת הכותרת “הסכסוך היהודי פלשתיני” שמקורות הסכסוך בשנת 1860, כשנבנתה שכונת משכנות שאננים מחוץ לחומות ירושלים והאקט הזה סימל את האקטיביות ואת הצהרת הנוכחות של היהודים במרחב. אבל עבור מלכי, באופן אישי, הכיבוש ב- 67 הוא המציין את נקודת השבר. היא לא מקלה ראש ב- 48 או נקודות אחרות שהועלו, אבל עבורה שם עובר הקו. אמנם, היו כמה הזדמנויות לאחר מכן, אבל ברגע שלא עשינו את הפעולה הנכונה מיד אחרי מלחמת 67, העניינים התדרדרו. מאז היא מנסה להכיר עד כמה שאפשר את הצד הפלשתיני ומזכירה בהקשר זה את העבודה המבורכת של אירגון “זוכרות”.
שמוליק אומר שאכן המתיחות קיימת מראשית “הציונות המעשית”. גם רבין הודה באחד מנאומיו שלא באנו לארץ ריקה. אבל, אומר שמוליק היו הרבה נקודות בדרך שהעצימו את העוינות בין שתי הקהילות. בתקופת העליות הראשונה והשניה, איבדו הערבים הרבה מקומות עבודה בגלל עיקרון “העבודה העברית”, וכן אדמות שנרכשו מאפנדי כלשהוא והאיכרים הפלשתינים גורשו מהן. גם ה”מאורעות” והמלחמות שהתרחשו במהלך המאה הקודמת שימשו “דלק” לסכסוך. הדברים נמשכים ועכשיו למשל, אנחנו מציינים 20 שנה לאירועי אוקטובר 2000. אבל, אומר שמוליק, בהיסטוריה של העולם נפתרו סכסוכים גדולים וקשים וגם זה שלנו יפתר. לדעתו של שמוליק הפתרון היחיד הוא ישות מדינית אחת משותפת מן הים עד הירדן.
חגית נוקבת בשנת 1923, שנת עלייתו לארץ של סבה, כשנה המשמעותית. בעיקר משמעות יצוגית לסוג של עלייה שהיתה יותר אידיאולוגית ופחות הישרדותית. סבא של חגית הצטרף לתנועת “ברית שלום” שדגלה בדו קיום. חגית שואלת מה המשמעות לבוא לארץ שגרים בה אנשים, להתעלם מהם, לאמץ רעיון שזה “שלנו” ולעסוק במחיקת ההיסטוריה שלהם. אולי יש קצת התייחסות לנראטיב, אבל היא נמצאת על מצע של עוול גדול.
רמי אומר שחשיבה על הסוגיה, הופכת אותו דווקא, לאופטימי יותר. לדעתו זה “סכסוך שכנים”. זה לא מתחיל בנקודה מסויימת בהיסטוריה אלא בחשיבה הבסיסית שלנו ש”אנחנו יותר טובים מאחרים” ולכן לי (לנו) מותר להזיז את העמלקי או האדומי או היבוסי… אני יותר טוב! זה ב D.N.A שלנו הרבה לפני יצירת נכסי התרבות היהודית שאנחנו מתגאים בהם. רמי מרבה לצטט את פרופ’ ליבוביץ’. באחד מנאומיו אמר ליבוביץ’ שהפסקנו להתחדש, אנחנו עושים קיצורי דרך “תנ”ך פלמ”ח”… השפה ה”חדשה” השתמשה במושגים תנ”כיים (“התנחלות”, “גאולה” של אדמה, “כיבוש” העבודה). בזכות המוצא האירופאי, הבנת שפת אירופה, הקרבה לכוח (האנגלים), ניצול חלון הזדמנויות ועם המון “תחנות” בדרך, יצרנו את המצב העכשווי. אם השאלה היא לאיזה נקודה חוזרים… רמי אומר שהיה חוזר למקום בו הוא לא שונה מאף אחד אחר. סכסוך שכנים ניתן לפתור אם… אם נוותר על הגלוריפיקציה העצמית…
טל מציעה לרמי ללמוד ערבית, ולכולנו, להפסיק להשתמש ב”הם, אנחנו, אצלם, אצלנו”… היא קוראת לזה “השפגט הציוני”… רגל אחת ב”אנחנו הכי טובים בעולם” ורגל שנייה ב”סוף סוף אנחנו כמו כולם”.
ג’וליה אומרת שהדיון הזה הוא “פיקציה”, אין דבר כזה לחזור לאחור ולדמיין מה הייתי עושה שונה. היא מסבירה בעזרת פרק מהסדרה “אזור הדמדומים” שראתה בנעוריה. מיליונר בן 60 חושב שאם הוא היה היום שוב בן 20, הוא יכול היה להיות עוד יותר עשיר… ואכן, בסדרה, הוא חוזר להיות בן 20… אלא שהזמן הוא אחר והאנשים הם אחרים וכולם חושבים שהוא משוגע שנפל על הראש וכשהוא חוזר לגיל 60, הוא בעצם הומלס… לדעתה, ה”תרגיל” שאנחנו מנסים לעשות של חזרה בזמן הוא פיקציה מוחלטת… ג’וליה כן מתחברת לעניין שצריך לפעול מכאן והלאה, בלי חלילה לזלזל בהיסטוריה… המקום הזה הוא של אף אחד ויחד עם זה שייך לכולם. כפסיכולוגית היא מכירה בערך של “הגדרות” ומי שמשתמש בהגדרות כלשהן צריך לקחת אחריות על הגדרותיו.
רמי השיב לג’וליה שהניווט במדבר לימד אותו שכשהוא מאבד את דרכו, הוא משתדל לחזור על עקבותיו למקום שבו היה קודם וידע איפה הוא נמצא וממנו הוא יכול לתכנן כיוון מחדש.
מיר אמר שלצערו לא הרבה יודעים על מצבם של הערבים בישראל וצריך להעלות את המודעות.
ג’אבר מדגיש את הכרותו עם שתי התרבויות. בילדותו בבית ספג את התרבות הבדואית וגם היה בן-בית בין ילדי המושב השכן היהודים. ג’אבר אומר שאכן היו נקודות משפיעות לפני קום המדינה שגרמו למתח ולעוינות, אבל מאז קום המדינה הוא מבקש למנות 4 נקודות עיקריות: לדעתו, הנקודה הראשונה היא מלחמת 48 שבה גורשו הפלשתינים והפכו לפליטים. השניה היא מלחמת 67 שבה ישראל הגיעה בשנית לאותם פליטים שגורשו ב- 48 והמשיכה לעוול אותם. הנקודה השלישית היא מלחמת 73 שבה עבר האגו הישראלי טלטלה אחרי אנחת הרווחה של 48 והאופוריה של 67. התוצאה של טלטלת האגו היהודו-ישראלי ב 73 היתה הסכמי השלום עם מצרים ותקווה לפלשתינאים שגם עניינם יפתר. נקודה רביעית היא שנת 2000, עליית אריק שרון לאל אקצה. בטווח ג’אבר מזכיר גם את ההסכם עם ירדן אבל לא מונה אותו בנקודות החשובות. עליית שרון לאל אקצה גרמה למהומות להרוגים רבים וביניהם 13 אזרחים ישראלים, כמו גם פצועים רבים. האירועים האלה עירערו לחלוטין כל תקווה. החברה היהודו-ישראלית זזה לימין במפה הפוליטית, עזה נסגרה והוקמה חומה ההפרדה בגדה. ג’אבר שבילדותו היה בן בית במושב היהודי השכן, אומר שעכשיו גם עם אלף אישורים לא יוכל להיכנס… רוית עוסקת בטיפול דרך אומנות ומחוברת אלינו כרגע מוושינגטון, שם היא מתגוררת עם משפחתה. היא רוצה להתייחס לעניין מהפן הטיפולי: השנאה, לדעתה, היא המקום הקשה כרגע הדורש טיפול. ככל שיהיו יותר התקשרויות עם ה”צד השני” שבו היא כוללת לא רק ערבים ופלשתינים אלה גם חרדים ו”ימנים” ואחרים, זה ירגיע את המתח. אם ההידברות תחל מלמטה ותתרחב, היא תחלחל אל המנהיגות. היא מאד התרשמה מהצורה שבה טופלה השנאה התהומית בדרום אפריקה, בדרך של בקשת סליחה על ידי המעוולים וקבלת המחילה על ידי הקורבנות.
לפני סיום, רוני עדכנה על מצב ידידינו בעזה ורמי מזכיר לנו שאנחנו פה לתודעת עזה ובחג הסוכות כשהסוכה היא מבנה ארעי, חשוב שנזכור את ארעיות חייהם של תושבי עזה.
סובבו בזום: טל, מרי, מלכי, עודד, שמוליק, ג’אבר, רמי, רוני, רוית, נחשי, מיר, חגית ולרגעים קצרים הבליחה בלה…
כתב – עודד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *