מפגש 133 – 2.10.2020

בצוק העתים חזרנו לזום… הכוונה היתה בעיקר לראות ולשמוע אחת/ד את השני/ה ולהתעדכן “בקטנה” על מצבנו ומצב שכנינו. לאחר כרבע שעה של גישושים והמתנה למצטרפים, התחלנו בשיחה.
רוני מחוברת טוב מכולנו למתרחש בעזה. בהקשר האזרחי כמובן… היא עידכנה לגבי המצב בעזה בכלל ועל ידידינו בפרט. אין הרבה חדש. הנושא הובא לגורמים בין לאומיים ופה ושם מופיע בתקשורת הבין לאומית. אולי יש פה סוג של תקווה, אבל זה עדיין לא משפיע בשטח. מצב הקורונה. לפי מידע שמגיע לרוני, המגפה לא מכה בעוצמה כמו אצלנו, אבל קשה לאמוד את היקפה. על פי הבקשות לתרומה המגיעות אל רוני, לאנשים ממש קשה לממן לעצמם דברים מינימליים. רוני מתלבטת בקשר ליכולת שלנו לעזור בתרומות. לא “אם”, אלא “איך”… איך לוודא שהכסף מגיע למי שצריך. היא פונה לקבל רעיונות… ובקשר למצבה האישי היא אומרת שבמושב שלה יש חולים והרבה מבודדים וזה מצב די מדכא. אבל רוני כמו רוני מיד מקשרת את המצב העגום במושב, לתודעת עזה שלה ומספרת על ירידה בנכונות של בתי חולים בארץ לקבל חולים מעזה בגלל חשד לקורונה. לדבריה, “יש אנשים טובים בדרך שעוזרים” וישנן הצלחות קטנות….
אני דיברתי אחרי רוני ואמרתי שההתעוררות של הציבור בישראל כנגד השלטון הרע בהחלט מרשימה, אבל לאחר שישקע אבק ההפגנות נגד השלטון, לא תמונף האנרגיה כדי ליצור מציאות חדשה מול הפלשתינאים אלא להפך, הציבור היהודי יצופף שורות מחדש בהתעלמות ממצבם במקרה ה”טוב” ובתאווה לנדל”ן הפלשתינאי במקרה הרע.
טל מוסיפה על הדברים שאמרה רוני ואומרת שבכל הקשור להתעמרות בבני אדם, החמאס הוא תלמיד נאמן של השיטות הנהוגות בישראל, בעיקר כלפי האוכלוסיה הלא יהודית. טל מספרת על “רוטשילד 2011″, עת ישבה עם קבוצה של ערבים בשדרה ו”משלחת” של ישראלים/ יהודים ביקשה מהם לעזוב את המקום כי לדבר על השורשים למצב הערבים במדינה זה פוליטי ורק דיבור על “צדק חברתי” זה חשוב ו”מאחד את העם” (וזה לא “פוליטי”…). אותו מקרה עזר לה להבין שהשנאה כלפי הערבים רוחשת מתחת לעור של היהודו-ישראלי המצוי וגם “אויב” משותף לא יעקור אותה. בשיחה עם חברותיה מאירגון “מחסום ווטש” הן התייחסו לכך שהישראלים לומדים עכשיו מושגים “חדשים” כמו “סגר”,”כתר”, “כתר נושם”, “עוצר” ועוד כאלה שהיו שמורים עד עכשיו לפלשתינאים בשטחים הכבושים. אולי הכרנו את המושגים, אבל, היי, איך זה הגיע אלינו!…
גדיר מאד מודאגת מההחלטות שהתקבלו בממשלה ביומיים האחרונים. גדיר מקדישה את זמן ההפגנות שלה יותר לתחום הכלכלי- חברתי- בריאותי בנסיון לדאוג לאזרחים, לכל האזרחים, לתנאי חיים סבירים. גדיר מודאגת גם מהתפשטות המגפה בעזה. בקשר לתרומות, היא מציעה להעזר באירגונים שמורשים להיות בקשר עם עזה (רופאים לזכויות אדם…). מתגעגעת למפגשים ומשתדלת לא לאבד תקווה…
באופן אישי גם מלכי מרגישה טוב ועובדת מהבית, אבל, היא אומרת, עניין המגפה הבריאותית והפוליטית מזהם כרגע את כל האויר שסביבנו ולא משאיר אויר לעניינים אחרים, כמו מצוקת עזה למשל… אבל זה לא יעלם, זה יצוף מחדש. היא חושבת שעדיף להתארגן לעזרה ביחד ולא כל אחד לחוד.
מרי נמצאת בצוותי החירום של ישובה ושל המועצה האזורית. יש לה נגישות למידע בריאותי רחב וזה כולל גם גרף של התפשטות המחלה ברצועת עזה. למרבה ההפתעה הגרף שהוא מתאריך 29/9, מראה שישנה ירידה בתחלואה בעזה… מגמה שהתחילה כמה ימים קודם. רוני מעריכה שזו תוצאה של סגר הדוק (עוצר ממש משבע בערב!), עטיית מסכות במרחב הציבורי ומשמעת גבוהה! מרי מסכמת ואומרת שבזה היא עוסקת כרגע באופן כללי ומקפידה לעקוב גם אחר הנעשה בעזה בעניין זה.
אחרי מרי פנינו לשמוע את רוזי שגרה בשבדיה בשנים האחרונות. כל מי שקורא עיתון (“הארץ”, השאר זה צהובונים…) או מחובר לתקשורת אחרת, יודע ששבדיה משמשת מודל להתמודדות עם המגפה. רוזי אומרת לנו את זה ישר לפנים ללא כחל וסרק… היא עוקבת אחר הנעשה בארץ. היא מבקשת לדעת אם ההפגנות הן בגלל ביבי, או המצב הכלכלי, האם האנשים באמת מחפשים פתרון…
טל משיבה לה בהשוואה להפגנות 2011. גם אז וגם היום ההפגנות חוצות רקעים, עדות, מעמדות ועוד, אבל בסופו של דבר ההפגנות שייכות ליהודים בלבד. כדי להדגיש את ההפרדה מול הפלשתינאים היא מספרת על מתקן שהוקם בפאתי חברון לבודד פועלים חולים שחוזרים מישראל. הרשויות הישראליות ראו את הפרוייקט הולך ונבנה ונתנו לו להימשך עד ימים אחדים לפני סיומו ואז הרסו עד היסוד.
רדיר זוכרת את המקרה ותוהה על ההגיון שבהריסה. טל אומרת שחוסר ההגיון הפך לשיטת פעולה של הצבא הישראלי ביחס לפלשתינאים ומביאה דוגמאות נוספות.
רמי התחיל את שיחת הזום במגדלור עצמו, פניו בשידור וקולו לא נשמע. כשחזר לסלון הבית כדי שישמעו דבריו כראוי, סיפר (על רקע צילום אויר של המרחב, שצולם לפני 85 שנה) שישב במרחב, האזין לקולותיו, חש את רוחותיו וריחותיו ושתה קפה. הכל בשיתוף תודעתי איתנו ועם חברינו שחיים במרחב המשותף. אחר כך, חשף בפנינו רעיון שעלה במוחו עם אותה רוח המביאה את קולות וריחות עזה למרחב מתובלת בזימזום מזל”ט וקולות נפץ. הרעיון הוא לעשות “גיוס המונים” לתודעת עזה! במקום גיוס כסף בתמורה ל”חתימה אישית של הסופר”, הוא מציע תמורה שאותה אנחנו יכולים לתת למי שירצה לבוא ו”לתרום” את תודעתו. התמורה יכולה להיות למשל, סיור בשטח או סקירה היסטורית + קפה וחלה או ביקור באתרים ועוד… רמי גם אומר על עצמו שהוא מרגיש טוב ומייחל שנשוב ונעלה על רכבת בתחנת “ראשידייה” שליד העיר עזה, תחנה שמצויינת במפה שמאחוריו, וממנה לכל העולם.
לפני שיחת הזום, שלח לי ג’אבר הודעה שהוא בא לפגוש אותנו במיגדלור. אמרתי לו שאנחנו בבידוד ולא נגיע. הוא, שכבר היה בדרך, סובב את הרכב וחזר הביתה. בשבוע שעבר שלח וואטספ בו כתב שאנחנו “אוכלים את הדיסה שבישלנו”, ובסוגריים הוסיף שהיא היתה מיועדת לעזה בלבד… עכשיו הוא מסביר שאנחנו חווים דוגמית קטנטנה ממה שחווים שם. מה זה סגר של שבועיים לעומת סגר של 14 שנה? אנחנו מתגעגעים לחברים שלא ראינו שבועיים, אבל בעזה יש חולים שלא יוצאים לטיפול חודשים ושנים… הוא לא רוצה לשדר יאוש, אבל הוא “קצת מיואש”… הוא שואב כוח מאיתנו, חבריו ומעדיף מפגש פיזי (עם ריחוק מתבקש…) על פני מפגש וירטואלי.
מכאן ועד סוף המפגש, עוד כ-25 דקות, סובבת השיחה את הרעיון שהעלה רמי, “גיוס המונים” לתודעת עזה. היו שתהו לגבי האמצעים,
טל טענה שזו בעצם תכליתם של כל האירגונים שהיא מכירה וכולם מתנפצים על קיר ה”אתוס הציוני”.
רמי עונה ואומר שבהפוך על הפוך, הוא, שהשתתף בהפגנות רבות, הפך להיות אופטימי יותר ככל שהמצב, לכאורה, הפך להיות קשה. לדעתו צריך כל הזמן לחפש ולבדוק רעיונות איך לגרום לתזוזה של המצב.
מלכי מבררת ספק עם עצמה ספק עם כולם, האם יש לנו איזה חלקת ראש פנויה בימים אלה לדון ברעיון מורכב כזה.
רוני אומרת שאסור לנו להרפות מהאחיזה בתודעה של עזה כמקום שזקוק לתשומת לב גם בתקופה שתשומת הלב מוקדשת לתחומים שהם כמעט בהגדרת “הישרדות”.
רמי מסביר שלמגדלור כמבנה, אין תודעה, הוא שם כדי להתקיים בתודעה של מי שזקוק לו כרגע או יזדקק לו מתישהו. הוא קיים גם בתודעת המפעיל. ג’אבר מדבר שוב ומאשר לו ולנו את כוחה של תודעה (היום קבעתי שיא בשימוש ב”תודעה”…) משותפת סביב אותו רעיון.
זהו
כל אחד בבית אבל בתוך מעגל:- ג’אבר, רמי, מרי, רוני, גדיר, נחשי, משה, טל, רוזי, מלכי, עודד
נ.ב
גיליתי את השורות האלה בשיר של לאונרד כהן שנקרא “הימנון” ANTHEM אני לא ממש טוב באנגלית, אבל נראה לי מתאים…
ring the bells that still can ring
forget your perfect offering
there is a crack in everything
that’s how the light gets in
כתב – עודד.

כתיבת תגובה