מדי פעם, במפגשים ב"מגדלור", מישהו מדבר דרך מידע שספג ב"מעגל" או שהגיע אליו דרך המלצה של משתתף/ת במעגל. כך, ג'אבר מספר על מה שלמד במהלך שהותו במעגל, על פליטות, על סבל אנושי, על עזה ככלא הכי גדול בעולם. האשמה, לדעתו, מוטלת על כולם, אבל המצב הזה בעזה לא יכול להימשך. הוא משתדל להגיע כל שבוע, זה מרגיע…
שמוליק, בהשפעת ספרו של מירון בנבנישתי "חלום הצבר הלבן", ספר שנחשפנו אליו במפגשי ה"מגדלור" (באדיבות נעמיקה…) תוהה אם אנחנו לא צועדים בכיוון הלא נכון… שמוליק מתייחס לפרק בו בנבנישתי כותב על קונפליקטים פוליטיים, ובנבנישתי, וכאחד שעסק בזה, מציג פתרון מקומי. המסקנה שלו היא ארץ אחת עם מודל של חיים ביחד. גם כלכלית גם דמוגרפית ועוד הרבה סיבות טובות ומשתלמות לשני הצדדים. לדעת שמוליק (וגם לדעתי…) ספר חובה! שמוליק מאמין שכמו לכל קונפליקט, גם לזה שלנו, יגיע הפתרון. וכהוכחה לאמונתו הוא בא כל שבוע…
רוני ועזה, שכנות וחברות, פרח שנשלח אליה לנייד בכל יום שישי, התכתבות יומיומית, ו…"סבבים" שבאים, זורעים עוד סבל, נחלשים ושוב באים. רוני, ברגישות אין סופית, מבינה מה עובר על תושבי עזה וגם חווה מקרוב את השריפות. הבן שלה, שעוזר בכיבוי השריפות, מגיע כועס… רוני מסבירה, מנסה שגם הוא יבין. היא לומדת עם חנין ערבית ומדברת איתה על הכאב. חנין מתמרמרת על ההשוואה בין שדה שנשרף לילד שנהרג. ורוני לא רוצה לעסוק בהשוואות רוצה להכיל…
רדיר, היתה בילדותה בקייטנה בעזה מטעם בית הספר. כואבת את מה שקורה. את חבריה מהמרחב הזה שחווים את ה"סבבים". כואבת את הפגיעה בטבע, את השרפות, את בני האדם, את הנזק לעולם. חושבת על אלה שנבהלים מהתרעות ואלה שאין להם התרעות. חושבת על הילדים משני הצדדים שרואים רק אויב. באה כדי להרגיש שהיא עצמה לא משתנה. הקורונה מראה ש"כולנו באותה סירה".
מנחם פעיל בנשים עושות שלום ("אנחנו שלושה גברים עם 45,000 נשים"…) שלא כמו אצל רדיר, אצלו עזה זה פחות "אישי". העימות בין שתי היישויות לא הולך לשום מקום. בגלל הפוליטיקאים. אין אמא שמביאה ילד לעולם במחשבה שיהרג במלחמה. אין מנצחים במלחמות רק הרוגים ופצועים. לא יכול להסתגר בעצמו ולהגיד אני מחוץ למעגל… צריך להפסיק את מעגל ההרג, בעיקר של ילדים, בכל דרך אפשרית.
חגית התרגשה מדברי ג'אבר. עזה בשבילה היא השוק שהגיעה אליו אחרי המלחמה כנערה וקנתה סבון שהיא זוכרת את ריחו עד היום. סמדר, ידידתה פנתה אליה ואמרה שלא יתכן שלא תעשנה משהו ורק תשבנה רחוקות. הן רוצות לאסוף סיפורים ולפרסם. כמו אלה שמושמעים במגדלור. חגית מבקשת לשמוע את החוויה האישית של כל אחד כדי להעביר אותה בסיפורים.
צאלה גרה באזור. נולדה באזור אבל עברה בילדות למרכז ועכשיו שוב באזור. עזה היא תחושה של כאב, שפה של כאב. מרגישה שהכאב אופף אותה ומנסה לצאת. לא בהצלחה רבה. בכל זאת, היא מרגישה שהיא חייבת לגור באזור. לחוות את הכאב. רואה את עזה ממול ולא יכולה להתעלם. החוויה כואבת אבל "מושכת" בגלל הצבעים והגוונים שבה.
דור גדלה בלוס אנג'לס. אבא מזיקים ואמא מנתיב העשרה. לומדת ב"מכון ערבה" מפברואר. רוצה להישאר הרבה יותר. יש לה כאן הרבה חברים מהילדות (מהחופשות בארץ) מנתיב העשרה. נפגשה איתם. היה מפגש קשה. מישהי אמרה שהיא לא רוצה לפתח אמפטיה כלפי עזה. יש התעלמות מכוונת ומופגנת. עצימת עיניים מהמציאות. חבר שהיה צלף ליווה צוות בתוך עזה. ראה ילד בן 8 שעולה על הגג, דיווח, אמרו לו תחליט לבד… אלה חברים שגדלו במקביל אליה בני גילה. לא יכולה להפסיק לבוא…
גם נועה ב"מכון ערבה", עם דור. פגשה את רדיר במעגל נשים עושות שלום. גדלה בת"א. משפחת "שמאל". אמא חיפאית עם חברות ערביות. השמאל לדעתה, הפך למרכז, המרכז לימין. בשיחה עם חברים על עזה, היתה לה ביקורת על אנשים שלא נחשפים למציאות. נשמעו הטענות הרגילות על כך שאנחנו נרצחים והשטחים שלנו. פירסמה מכתב של חבר ערבי שדיבר על רצון לחיות בשלום וחברה אמרה לה שכשהגיעה למילה "כיבוש" הפסיקה לקרוא את המכתב…
חנן הגיע למגדלור בגלל העפיפונים… הוא בונה עפיפונים. מגיע די בקביעות. השבוע הופצה תמונה של אמא וילדים עם כוויות זרחן. לחנן יש אתר אינטרנט שבו הוא בודק רלבנטיות ואמת במידע שמתפרסם ברשת. חנן בדק ולדעתו זו תמונה מאפגניסטן אבל גם יודע מאתר ב"צלם" שצה"ל ירה בעבר זרחן בעזה. במהלך חיפוש המידע הקשור לתמונה גילה שצה"ל עשה הרבה זוועות בעזה, אבל הוא ממש לא חושב שהתמונה הזאת הספציפית, מעזה. אתמול ראה בטוויטר אזעקות וחשב על החברים פה. כשהוא בביתו בבית שמש הוא אומר, אנחנו החברים שלו מעזה…
בשביל מלכי זו נקודת השפיות השבועית שלה. לא מגיעה להפגנות וזה המעט. מלכי פסימית… תמונה מהשבוע של בלונים צבעוניים עם חומר נפץ, ליד שיח חי ורענן. דיסוננס. באתר "אנחנו שמעבר לגדר" קראה על מישהו מעזה שלומד בקהיר, הגיע לביירות ושם גילה שיר של דילן תומס – "אל תלך אל הלילה". אמא של מלכי מאד אהבה את דילן תומס ומלכי מכירה היטב את השיר. הגילוי שהיא חולקת את חווית השיר עם מישהו אלמוני מעזה, גרמה לה התרגשות.
מהרן ביקר הרבה בעזה כבר מגיל צעיר. הפלאפל, הריחות, החוף, הזכרונות, הכל מרגיש לו מוכר. נכנס לעזה לפני ארבע שנים ומה שזכר מהילדות, נעלם. מחוץ לבנין של הממשל הצבאי… בסג'עייה נשאר עץ אקליפטוס כמו שזכר… אנשים מתלוננים שהמצב קשה. מתגעגעים לישראל… כל מי שפגש מדבר על זה. צריך להיות פתרון, חייב! מדינת ישראל צריכה להבין שעזה היא ישות בפני עצמה. צריך לעשות שלום עם החמאס. הקשר בין עזה לגדה נותק וכל ישות לעצמה. עזה בהיסטוריה היתה "קשה" לכל מי שניסה לכבוש אותה. עזה חשובה כעיר מסחר, חשובה לכלכלה ולשגשוג.
כשרדיר פוגשת צעירים לקראת צבא, היא אומרת להם שיזכרו שיש להם אמהות שמחכות בבית אבל גם לאלה שמולם יש אמהות שמחכות בבית. הבוקר פגשה שכן ממוצא אתיופי. דיברו על ההפגנה אתמול (הנגב דורש פרנסה, בריאות, חינוך) והיתה שיחה מעניינת. הוא התלהב ורוצה לבוא עם רדיר לפעילויות… רדיר אומרת שצריך לפעול כל הזמן גם אם נדמה שזה לשווא. בסופו של דבר זה משפיע ואי אפשר לדעת באיזה נקודה זה יפגע. מישהו, מ"התנועה לאיכות השלטון" אמר לה שדור המבוגרים בישראל נתן למצב להגיע לשפל הזה, והיה לה קשה לשמוע.
במעגל, חגית מגיבה ואומרת שלדעתה זה קשה, אבל נכון.
רדיר התקוממה על האמירה.
רדיר הביאה קלפים של התי הילסום. פרוייקט של דינה עוואד (גדה) ואמה שמבה (קהילת תמרה בפורטוגל). לפני הפעילות עם הקלפים, היא מקריאה שיר של סמיח אל קאסם – "כרטיסי נסיעה". בהנחייתה מתחילה פעילות עם הקלפים של התי הילסום. בקלפים ציטוטים מתוך דברים שכתבה הילסום, בין היתר, כשהיתה כלואה במחנה ריכוז, לפני שנרצחה ב 1943. כל אחת/ד מושך/ת קלף מהחפיסה ומתייחס/ת לציטוט. מעניין ומרתק!
עיגלו דיבור והקשבה:
ג'אבר, שמוליק, חגית, רוני, מלכי, מהרן, רדיר, מנחם, חנן, צאלה, דור, נועה, עודד
כתב – עודד.