מפגש 125 – 7.8.2020

אשרף עג’רמי הוא חבר ב”ועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית” ברשות הפלשתינית. הוא היה אמור להגיע היום למעגל, אבל כשעתיים לפני המפגש, הודיע שהוא חולה… יבוא כשיחלים, בקרוב… מאחלים לו החלמה מהירה ובריאות טובה.
רמי פתח ואמר שלעתים קרובות הוא שואל את עצמו, מה התכלית בישיבה כאן, מהי תודעת עזה… את ה”תשובה” הוא קיבל מפואד, עזתי שביקר פעמיים בחודש האחרון ואמר שכששמע שיש מעגל כזה, הגיע והמגדלור נתן לו תחושת בית. גם עבור רמי, מרחב עזה הוא מרחב פתוח, בית של כולנו. עזה היא מעגל מתרחב של אנשים שאומרים שזה הבית.
עבור רוני, עזה זה שכנים וחברים. לקבל תמונה של פרח ממישהו בעזה, מכתב מחבר כלוא בעזה, שיחת טלפון מחברה עזתית. עזה היא מקום שרוני חיה בו בעבר, עשתה קניות בשוק ולמדה נהיגה. עזה צריכה עזרה ורוני עוזרת, בכל מה שמאפשרים כוחותיה המתדלדלים.
רדיר מגיעה למעגל לשאוב כוחות. עזה היא כלא גדול. העוצמה של חבריה הוא הרצון בשלום. יש לה חבר כלוא בעזה שמבקש ממנה שתמשיך בפעילות למען חיים נורמלים בין בני אדם שכנים.
אלי, בא מהצפון. הוא רואה מביתו את דרום לבנון. נראה שוויץ… אבל מתוח. מתנדב לתיאום ואירגון מפגשים של ה”וועדה לאינטראקציה…” עם כל גוף שרוצה להיפגש עם פלשתינים. אלי מגיע אישית למפגשים. רואה בזה שליחות.
שושי גם באה מהצפון. המצב בארץ מייאש וטוב להיפגש עם אנשים ולהתעודד.
ויויאן מספרת שכבר נפגשה עם חברי ה”וועדה לאינטראקציה…” במפגש שאירגנה בקיבוצה. הגיעו כ-100 חברים שבאו לשמוע. נזכרה בתקופה שניהלה תוכניות עם שותף עזתי שגר היום ברמאללה. היום הכל סגור.
מהרן, מורה לאזרחות ועו”ד, זוכר את הקבאב, הבריזה מהים, והשווקים של עזה. זכרונות ילדות. דודו היה בממשל הצבאי. נכנס לפני 4 שנים לעזה. תהום בין הזמן שהיה בשנות התשעים לכניסה האחרונה. שכונת סג’עייה הרוסה. עזה השתנתה רק בית המושל נשאר כשהיה. שכונות צפופות. אין חשמל. לאנשים לא אכפת מהמאבק, רוצים לחיות, נזכרים בימים יפים עד שהגיעה ה”רשות”. מעביר תרומות ברמאדן. מהרן מנסה להיות אופטימי אבל אנשי השלום בארץ, חלשים. אם זה היה תלוי בעם, כבר היה שלום.
נחשי עבד והתחבר עם עזתים שעבד איתם. בא להזכיר לעצמו שעזה קיימת וסובלת ומקווה שבצד השני יודעים שהוא חושב עליהם. טוב לו בחברת האנשים שמגיעים למעגל, זה מעשיר אותו בתובנות חדשות.
בשביל לימור היחס לעזה מייצר את האין סופיות של הטיפשות והרשעות האנושית. מרגישה אופטימית לראות את המעגל אפילו שזאת הפעולה האזרחית היחידה שהיא עושה.
עבור רינת עזה היא שכנים. יודעת כמה סובלים בעזה. יש בה תחושת עצב וחוסר אונים.
שמוליק אומר שהמפגשים הם תראפיה ו”מכבסה” למצפון האישי מול השכנים.
דוד מגיע כבר פעם שניה. כילד שמע את הביטוי “לך לעזה” כקללה. בשרות הצבאי הגיע לעזה. עמד במחסומים. העביר ילדה שאמרה לו שהיא באה מהשוק עם שקית אגוזים למשפחתה וננזף ע”י מפקדיו כי לא בדק היטב. זה גרם לו להתחיל לחשוב למה? למה צריך לשבש חיים של אנשים אחרים. גם הם רוצים לחיות לעבוד ולבלות. מביתו שומע מואזין. לעיר העתיקה בירושלים לא מרגיש בטוח להיכנס.
גם קרני באה בפעם השניה. עזה בשבילה מקום רחוק מאד עם הרבה סבל. שומעת עליו מהחדשות. מקווה למרחב בלי גבולות או לפחות גבולות פתוחים. לא פעילה באופן אישי.
מיכה מורה ומחנך, חווה עם תלמידיו הפגזות מעזה על בית הספר שבו לימד. תלמידיו שנאו את העזתים. לא היה להם מושג או אכפת ממה שקורה בעזה וכשלא רוצים לדעת, אי ההבנה קשה מנשוא.
יוסי לימד ב”מחלקה ללימודי המזרח התיכון” ובמחלקה ל”פוליטיקה וממשל” באוניברסיטת בן גוריון בב”ש. כשהסטודנטים התלוננו שלא לומדים מספיק על הסכסוך “שלנו” לעומת סכסוכים אחרים, הוא התבקש להכין תוכנית שהוא קרא לה “סוגיות נבחרות בסכסוך הערבי ישראלי” שזכתה לפופולריות רבה בקרב הסטודנטים. לסטודנטים שמגיעים היום, חסר הרבה ידע והתוכנית עוזרת מאד להרחיב אופקים. יוסי אומר שהיה רוצה שאפילו אם הם ישכחו את מה שלמדו, שיזכרו את המילה “נראטיב”. לכל צד יש נראטיב ויש יותר מאמת אחת. יוסי בחר ללמוד בתיכון ערבית בגלל שאמו אמרה לו שהערבים שכנים שלו (במקום צרפתית…). הוא היה שותף במפגשים של אנשי שמאל ישראלים עם מנהיגים פלשתינאים עוד בשנות השבעים וביניהם עיסאם סרטאווי. ליוסי יש המון מידע וסיפורים מתקופת פעילותו והוא מציע מפגש נפרד לנושא…
ג’אבר שלח תמונה מהמפגש למרואן ומרואן החזיר ברכה למשתתפי המגדלור שאותה הקריא ג’אבר באזנינו.
נעמיקה. נזכרת בשיר של מרסדס סוסה (שהביאה נעמי במפגש קודם בזום) “רק זאת אבקש מאלוהים” שיר מחאה נגד הדיכוי. בהקשר לדברי מיכה, היא תוהה איך הוא מנחיל, כמורה, ערכים הומניסטים לדורות הבאים. מציעה לדבר באחד המפגשים על הנושא.
דינה חיה באזור. עזה היא בעיה לא פתורה שאי אפשר להתייחס אליה באדישות. אנשים שם סובלים וכל אחד צריך לעשות את המעט שהוא יכול. היו בקיבוצה פועלים מעזה והיה קשר קרוב.
לסמדר היה בילדותה קשר לעזה בגלל שגדלה באשקלון השכנה. כשחזרה לגור בדרום, עזה חזרה לתודעה ויש לה קשר יומיומי בפייסבוק עם עזה. יש לה גם ידידות מהנגב שיש להן קרובים בעזה. “מאחלים” לה בפייס “לכי לעזה” ויש לה גם תשובות. סמדר הזכירה את we are not numbers כאתר שהיא עוקבת אחריו. רמי מתערב ומציע לכולם להיכנס לאתר זה ולאתר של יובל אברהם. שלי באה עם חולצה שעליה כתוב “צדק לאיאד, צדק להבטום” (איאד חלאק שנרצח בירושלים והבטום זרהום האריתראי שנרצח בלינץ’ בבאר שבע) בערבית ועברית. מעולם לא היתה בעזה. קשה לה לדמיין את החיים שם. מאבטח כעס עליה בגלל הכיתוב על החולצה. הוא היה במלחמת 2014 וחזר טראומטי. יש מסך של חוסר ידע בינה לבין העזתים ובינה לישראלים.
מארק אומר שעזה היא טירוף. גר כבר מעל 20 שנה בשכנות לעזה. חש בושה ואשמה. המצב מול הפלשתינים דירדר אותנו לתהום מוסרית שהוא אינו מבין אותה.
אריק מספר שהקשר המשמעותי עם עזה התחיל כבר לפני 15 שנים במפגש עם צעירים עזתים בירושלים. המשיך בבלוג משותף. בנסיונות לעזור לעזתים להגיע לבי”ח בישראל. הקמה של “קול אחר”, מפגש עם קבוצות וסמינרים. מנסה להתמודד עם הטירוף הדו צדדי השלטוני שממנו נפגעים בני האדם. מדגיש את החיבור והאנושיות עם הצד השני. נסיון להפריד בין המקרו האלים המייאש הבלתי פתיר לבין המיקרו של מפגש בין בני אדם. זה אמיתי וניתן לחוויה מיידית. המעגל הוא קול חשוב נגד הדמוניזציה והדה הומניזציה של תושבי עזה. יש בו המון רגשות דרך החיבורים (ולעתים הניתוקים…) עם העזתים.
ג’אבר אומר שבאל זרנוק לא חסרות בעיות, אבל הוא מגיע למגדלור כי הוא מבין שהסבל בעזה גדול בהרבה. עזה עבורו זה משפחה, שכנים וחברים. לא מכיר בגדר שהוקמה בחטא. טוב לו להיות במעגל, יש לו שפה משותפת עם האחרים. אזרחי ישראל צריכים לראות את עזה באופן נורמלי. יום אחד תעלם הגדר!
רדיר מוסרת ד”ש מאשרף. קיבל תמונות מהמגדלור. רדיר מנסה להסביר את התגובה הישראלית לאסון בביירות ביום שלישי האחרון. קושרת את זה להתייחסות לעזתים וההתעלמות מהם לעומת ההזדהות עם הקורבנות בביירות. הלוואי שישראל היתה מתייחסת כך לעזה…

לשו את הדעות ויצרו מהן מעגל:-
רוני, רמי, לימור, שמוליק, מארק, נחשי, שלי, עודד, ג’אבר, רדיר, ויויאן, סמדר, מיכה, מראן, נעמיקה, אריק, אלי, יוסי, דינה, שושי, דוד, קרני, רינת
כתב – עודד.

כתיבת תגובה