לרגעים ספורים היה הגיל הממוצע בתחילת המעגל, 45… ארבע מעל גיל 65 וארבע מתחת לגיל 25… רוצה לומר בעצם, באו צעירים!
רוצים להכיר? בבקשה, אבל היום נכיר באנגלית, מה שמאפשר לי לתרץ את אי הדיוקים בסיכום…
שמוליק מדגים נוהל היכרות, מציין את שמו את מקום מגוריו ותודעת עזה שלו.
גל, מהצד התחתון של ממוצע הגיל, ידעה שמעזה נשלחים טילים ופצצות… אחרי שפגשה בפואד למדה הרבה על החיים שם אבל עזה עדיין מפחידה אותה.
מאדסן (או "מאדי" שם חיבה) הגיעה מקליפורניה. לומדת הרבה על המקום ועל הסיטואציה. עזה בשבילה היא "קופסא שחורה" שהיא מנסה לפענח. אומרת שרוב האנשים שהיא מכירה, לא יודעים על עזה כלום. חושבים שזאת מדינה. מפחידה אותה האי ידיעה על בני האדם שסובלים שם.
דור ש"בנתה" איתנו את המעגל לפני שבועיים, חזרה למגדלור מהר משחשבה… היא כאמור נולדה להורים ישראלים באמריקה, אבל בילתה את כל חופשות ילדותה ונעוריה בין הסבים בקיבוץ זיקים לסבים בנתיב העשרה. בכל זאת, לקח לה הרבה שנים להבין את המשמעות של חיים במרחב שלנו. מודעת לסבל דרך הסעת חולים. זה ערוץ קטן למידע.
רמי מציין את המהירות שבה אנחנו שוכחים את התחושות כלפי עזה ושוקעים בטירדת היום יום. לכן אנחנו מחזיקים "אור" קטן כל שבוע במגדלור… הוא מדגיש שזמן קצר ללא טילים "מספיק" לכולם לשכוח את עזה ואנשיה.
פואד אומר שבעזה צריך ממש להילחם על הבריאות, זה לא נגיש. המגדלור הוא הדרך לזכור דרכו את הבית. אנשים מתוסכלים מהבעיות הגדלות והולכות בעזה. אנשים בעזה מתאבדים. חוסר העבודה וההסתגרות בבתים מתסכל ומיאש. אחד המתאבדים ממש ביקש עזרה ואיש לא עזר. כשפואד רואה שאנשים חיים טוב וממש לידם אנשים חיים רע, הוא שואל למה זה צריך להיות ככה.
חיותה רואה את עזה מהבית. אומרת לפואד שהעובדה שישראל איפשרה שיבוא ללמוד פה, זה נס מבחינתה… חיותה רואה את עזה הקרובה למקום מגוריה, אבל לא ממש יודעת על החיים הקשים שם.
מארק מוצא את עצמו על הספקטרום שבין הבנת עצמו להבנת סביבתו. מודאג ממה שיקרה לעולם בקרוב. אתמול סיים לכתוב כתוביות לסרט של מישהו שמבשר על סוף העולם… אלה הבעיות שמטרידות אתו, זאת התמונה הגדולה. עזה היא הדוגמא הקרובה להידרדרות הסביבתית של העולם. לדבריו, זה לא מכובד לבוא לכאן, למגדלור ולא לדבר על עזה, אבל קשה לו להחליט במה חשוב יותר לעסוק כרגע, ספציפית בעזה על שלל בעיותיה או האסון האקולוגי העולמי. הוא מלווה בתחושת תסכול.
רמי אומר שלהיות פה זו "עשייה". הוא אומר לפואד שבשביל לפגוש בו פה, במגדלור שווה לבוא כל שבוע כבר שנתיים וארבעה חודשים…
מלכי כבר 5 שנים באזור. המגדלור בשבילה הוא נקודה של שפיות. כל כך הרבה דברים רעים קורים מסביב ולבוא לכאן נותן לה נשימה עמוקה ורוגע ולכן היא באה קבוע. להישאר שפויה… רמי אומר שרוני שלנו מייצגת בפעילותה את המשמעות של המגדלור! היא האור שמנצנץ לזקוקים לעזרה בעזה שאליו הם מנווטים! הוא שואל את רוני איך לא שוכחים?
רוני מציגה את עצמה את פעילותה ואת ההיסטוריה של חייה באזור ובשליחות במצרים. בצעירותה כשגרה בסיני, לא התעניינה בשאלה למי שייכים השטחים הכבושים… רוני לא רואה את עצמה שייכת למקום אחר אבל גם לא הפלסטינאים. היא שואלת, מה עושים עם תחושת השייכות של שני העמים לאותו מקום?… היתה צריכה שותפ(ה) מצד שני שמאמינה כמוה ששני העמים שייכים לכאן, ומצאה! בכל רגע נתון בחייה היא בקשר או בעיסוק כלשהו שקשור לעזה. יהיה אשר יהיה הפתרון, שני הצדדים צריכים לדון בו ולהסכים עליו. המצב של עכשיו הוא לוז-לוז…
פואד רוצה להוסיף משהו: משפחתו באה מכפר שנהרס ותושביו גורשו. עבורו, בכפר ההוא זה הבית של סבו. עקבות הסברס מעידים.
רוני אומרת שגם משפחתה חוותה גירוש ופליטות ונאלצה לעזוב בית וארץ מולדת ולכן היא בהחלט מבינה את תחושת הפליטות של הפלסטינאים. היא אומרת לפואד שבמקום שהוא מרגיש "בית", אותו הוא צריך להפוך לבית אמיתי.
גם מארק מדבר על "נדידת" משפחתו ועל כך שתמיד הרגיש שישראל היא ביתו. אנגליה שבה נולד לא היתה בית. אבל צריך להקשיב לנראטיב של כל אחד ולפתור ביחד את הבעיות.
שמוליק מספר שאחרי מלחמת 67 המון פליטים באו לבקר באזור זיקים וכרמיה היכן ששכנו כפריהם ומהם גורשו במלחמת 48. לנו בשומר הצעיר, הוא מוסיף, זה היה סוג של שוק! (הוא לא אמר למה…) הרבה משפחות באו עם המפתחות של הבית כסימבול של זכרון.
רמי מאבחן שהמילה הדומיננטית במעגל היא "זיכרון". מציע שנדבר על הקשר בין "בית" ל"זכרון".
סאלח, הנכד של שייח סולימן אלהוזייל הידוע, אומר שהמדינה היא של כולם וצריך להתרכז בעכשיו.
מאדסן באה ב"תגלית". היא רצתה לדעת יותר על יהדות ועל ישראל. מהרגע שהגיעה, אמרו לה שזה הבית שלה. ההיסטוריה של האדמה שייכת לנו אמרו לה. היא רצתה להרגיש ולחוות את התחושה שאכן זה הבית, כמו כמה מחבריה שרצו לעבור לחיות בישראל. מאדסן התאכזבה. היא לא הצליחה להרגיש שייכות אפילו אחרי 10 ימים… היא אומרת שיכלה להחליט להרגיש ככה… יש פה שתי קבוצות היא אומרת, אבל רק לאחת יש זכות להגיד שזה הבית שלה… אם לה, שנולדה בארה"ב, יש את הזכות לבנות פה בית בוודאי שגם לפואד ישנה הזכות.
דור אומרת שסבא שלה מנתיב העשרה לא הרגיש לרגע שזה לא שלו. כשעזב את נתיב העשרה הישנה (סיני) הוא ממש בכה. יליד עירק. הוא הרגיש שם בית. בית זה משהו שיוצרים ובונים אותו.
מלכי מתייחסת לדברי מאדסן שאמרה שצריך חופש לבחור את מקום הבית. הגורל הועיד לה את מקום הולדתה ודתה. בישראל, היא מרגישה בית בכל מקום בו היא גרה. היא לא מאמינה שתרגיש בית מחוץ לישראל. יש לה זכרונות ילדות מת"א. תמיד כשהיא שם זו תחושת געגוע.
פואד נהנה להקשיב. מדגים את העברית שלמד! הוא אומר שאם אתה פלסטינאי יש לך נייר מהרשות. מה שמאחד אותם זה הנייר הזה, שאפילו בו לא מוזכרת מדינה אלא "רשות". בילה הרבה בבית של הסבים בילדותו. סיפורים לפני השינה על כפר מגוריהם שממנו גורשו. הם רצו שפואד יבין שאיפה שהם עכשיו זה לא הבית. הבית הוא בכפר ההוא… הבית בשבילו זה איפה שהמשפחה נמצאת. יש לו משפחה מפוזרת בכמה מקומות בעולם, אבל האם כל מקום כזה הוא בית?
רוני אומרת שהיא מקשיבה לכולם ושמה לב שלכל אחד יש הגדרה אחרת לבית. לדעתה יש משהו חזק, פנימי. יש הבדל בין בית משפחתה באנגליה לפה. מרגישה חצויה בין אנגליה לישראל.
שמוליק משתף תובנה מספרו של מירון בנבנישתי "חלום הצבר הלבן" שבו מגדיר בנבנישתי את עצמו פשוט "יליד" (native) .
מארק מספר על אביו שברח מדרום אפריקה. הוא עצמו לא אהב את הבית באנגליה. משפחתו רדופת גירושים והוא רצה לבנות בית בטוח לילדיו ולכן בא לכאן…
חיותה היתה צריכה להרגיש בעבר, מקום ממש פיזי כבית. עכשיו יש בה יותר איזון בין הבית הפיזי ל"בית" הסימבולי.
מנאל מספרת שהיא אוהבת לבוא למגדלור להקשיב. היא אף פעם לא הייתה בחוויה כזאת והיא רוצה להמשיך לבוא ולחוות. החיים שלה, כשהייתה ילדה, היו טובים יותר ממה שהיום דווקא בגלל שלא התעסקה במשמעות הבית. הם פשוט חיו בביתם… היום יש יותר ניכור כשיש להם בית בנוי.
סלאח חושב שצריך לדבר על ההיסטוריה של היהודים (התנ"ך…) שגם היא סוג של זכות על האדמה.
יעלה אומרת שהמרחב הוא נוף ילדותה יותר מהבית הפיזי.
בסוף דיברנו קצת על הכוונה לארח במעגל חבר פלשתיני מ"הוועדה לאינטרקציה עם החברה הישראלית" השאלה שעלתה היתה, עם תקשורת או בלי… לכאן ולכאן… התפזרנו.

יצרו היום את המעגל:-
סאלח, עודד, גל, מאדסן, דור, מלכי, פואד, רוני, מארק, חיותה, מנאל, רמי, שמוליק, יעלה, שני, נגב (נכד).
כתב – עודד.