מפגש 122 – 17.7.2020

בעוד שמוליק ואני מארגנים מעגל כסאות ושוקדים על סבב קפה ראשון, והנה מגיעים סאלח ומנאל, מטיילים. הם מוזמנים לשבת וסלאח מבקש הסברים עלינו ועל מבנה המפעל.
בינתיים מתאספים מגדלוריסטים נוספים ומתחילים במעגל היכרות:
סאלח עוסק בפרוייקטים של גינון (להב, משמר הנגב ועוד) הוא “הולך” לאחור לימי התנ”ך ומנסה לתהות על מקורותינו- מקורותיו. מסכם ב”לא חשוב איזה דת אנחנו, דרך ארץ קדמה לתורה”. אביו היה הבדואי הראשון ששירת בצבא הישראלי. סאלח מתפרץ בכעס על הישראלים שלא נותנים לו לבנות והורסים בתים, ושונא את העזתים שמפחידים את ילדיו כשהם שומעים אזעקות. הוא משתמש בביטויי שנאה קשים שמעוררים ויכוח ותגובות לאמירות השנאה שלו כלפי עזה.
מנאל לא רוצה להרבות בדיבור מעבר להצגת עצמה, אבל די מתרעמת על דברי בן זוגה… סלאח שופע ציטוטים מהתנ”ך. דודו טאלב, היה סגן המושל בעזה.
רוני מספרת על פעילותה למען זכויות העזתים. כל יום וכל היום היא מטפלת בשלל בקשות לעזרה מסוגים שונים למען בני האדם הסגורים בעזה. חלקם מכנים אותה “אמא שלנו”. רוני מספרת שהנכד שלה (10) שהיה לבד בבית בשעת אזעקה נבהל ובכה וכשהגיעה אמא שלו והוא נרגע ואמר לאמו ש”אולי כדאי להקשיב לסבתא?…
סאלח, ומנאל נפרדים. מנאל נרגשת ומבטיחה שתחזור.
אורי שואל על הקורונה בעזה, ג’אבר מדגיש את המשמעת והאיסורים של החמאס שמשאירים את רמת המחלה נמוכה. מתחיל דיון על משמעת ציבורית מהתמודדות עם מגפה ועד רמת דיקטטורה. רמי מעלה את העניין של שינוי חשיבתי (המשך מהשבוע שעבר…) ומבקש התייחסות לטענה שאולי משטר טוטליטרי לא בהכרח רע ואולי משטר כזה יודע להתמודד טוב יותר עם משבר מגפתי… נעמיקה מציעה “נושא” לחשוב ולדבר עליו: אירוע אישי שהשפיע על כיוון חשיבה. היא אומרת שהחיים שלה בשדרות, כקיבוצניקית, גרמו לה לחיות בהרמוניה עם זהויות אחרות ולבחון את משמעות המושג “דעות קדומות”.
אורי פגש בשדה תעופה באירופה, לפני כמה שנים, משפחה סורית. כשהציג את עצמו כישראלי הסורי הנרגש חיבק אותו ואמר לו כמה הם מקנאים בישראלים שחיים יותר בחופש. “אז הייתי שמאלני, לא ימני כמו שאני היום”, אומר אורי. היום מי שמדבר ערבית לידו בארץ, מיד עולה בו סיטואציה של “אויב”.
ג’אבר אומר שהשלטונות בארצות ערב לא משקפים את מה שחושב העם. הוא ישב פעם עם ערבי מרוקאי שאמר שהאויב שלו הוא הישראלי ולא היהודי. הוא נפגש עם יהודי שנשוי למוסלמית והיא דאגה לשמור עבורו על אוכל כשר לפסח. מאד התרגש.
שמוליק מגיב לאתגר ש”זרק” רמי ואומר שהרבה מדינות לא דיקטטוריות התגברו על הקורונה. שמוליק מתייחס למירון בנבנישתי שאת ספרו “חלום הצבר הלבן” הוא קורא בימים אלה, ומזהה את עצמו בתהליך ה”ביוגרפיה של ההתפכחות” שמתאר בנבנישתי בספר. שמוליק נפגש בעבר עם איש לח”י נתן ילין מור ועם עוזי אורנן אחיו ה”כנעני” של יונתן רטוש ששינו כיוון חשיבה. המקום התודעתי שאליו הגיע מביא אותו לשבת פה וזה מעשה פוליטי מבחינתו. כנעני מבחינתו זה קודם כל שפה… אחרי זה זה נוף, מרחב. פגש מדריך טיולים מגוש עציון שטייל עם ספר של רחל ינאית בן צבי. הוא עצמו, שמוליק, טייל עם הספר חירבת חיזעה של ס. יזהר. שניהם הגיעו לאותה מסקנה- ארץ לכולם. זה מימין וזה משמאל.
אורי אומר שיש מורכבות בהגדרות של ימין ושמאל.
רמי אומר שהצורך להגדיר יוצר ריחוק. כשגר במצפה רמון, לקח לו זמן (שנים…) להתחבר ל”רחוב” שבו גר. פעם טייל עם חבר למעיין. חשבו שיהיו לבד… כשהגיעו אנשים, איתגרו רמי וחברו את עצמם וניסו לקבוע “דעה קדומה” על האנשים שבאים… נכשלו שוב ושוב… כל אדם מעניין אותו כאדם. “מתרגל” את היכולת לא להגדיר ולקבוע דעה מראש על אדם מסוים.
רוני מתייחסת לעניין השלטוני. לאחרונה חיה בין דמוקרטיה שמאפשרת דעות לבין הגבלת דעות. אבל אם הרוב בחר, האם יש לה זכות לצאת נגד זה? שליט צריך “בגרות” כדי להבין שהוא אחראי גם למי שלא בחר בו. נזכרת שהיתה בכנס בארה”ב. כשיצאה מהארץ פרס היה הנבחר וכשהגיעה לארה”ב ביבי היה בשלטון… התייחסה בנאום בכנס ל”מהפך” הבחירות הזה ואמרה שביבי הוא גם אחראי לה, לרוני, למרות שלא בחרה בו. מה שאני חושבת לבד אומרת רוני, לא רלבנטי אם לא אתחשב בדעת הצד השני.
ג’אבר אומר שרובנו “הולכים בתלם”, לא מביעים דעות עצמאיות. השלטון מכוון וכולם הולכים בהכוונתו. אנשים צריכים לפחות להקשיב אחד לשני גם אם השלטון מגדיר אותו כאויב.
נחשי משיב לאורי על “הבעיתיות” להגדיר שמאל וימין. ההגדרה מדינית לא חופפת להגדרה הכלכלית ויש עוד… השמאל בהגדרה מעודד לימוד, דיון, שאלת שאלות. הימין נחרץ באמת המוחלטת. ניהול הקורונה באופן דיקטטורי גם הוא לא “פותר” אלא יוצר חבית חומר נפץ שמפעילה גם אנשים שהולכים בתלם.
נעמיקה גדלה בבית ליברלי אבל למרות זאת לא היתה מודעת למשבר העצום של הפלסטינים בשנת 48. בפרוייקט עם בתי ספר פלסטיני-ישראלי ציירו הילדים הפלסטינים את מרחב ארץ ישראל וכתבו “פלסטין”. היהודים ציירו אותה מפה וכתבו “ישראל”… נעמיקה התקשתה להאמין שהיא “נמחקה” לחלוטין במפה הפלסטינית…
זהו, אלה הדברים להיום. אנחנו מזכירים לכולם שאם יאפשרו התנאים, ניפגש ב 7/8 עם נציג פלסטיני מהוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית…

השתתפו:-
סאלח, מנאל, רמי, שמוליק, רוני, ג’אבר, נחשי, לימור, עודד, נעמיקה, אורי, תומר.
כתב – עודד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *