נכון, אנחנו במגדלור כל יום שישי במטרה לשמר את תודעת עזה. שידעו שם, שאנחנו לא שוכחים, ונזכור אנחנו כאן, שיש אנשים שסובלים וצריך לתמוך בכל דרך אפשרית גם אם היא מוראלית בלבד.
אבל היום היה משהו שונה. אתמול הרסו כלי ההרס של המינהל 3 מבנים באלזרנוק, הישוב הבלתי מוכר ששוכן כ- 12 ק"מ מזרחית לב"ש. ג'אבר מגיע מאלזרנוק.
בדרך כלל, כשג'אבר מציג את עצמו במעגל, הוא אומר שהוא מישוב בלתי מוכר, אבל עם כל הבעיות שלו כאזרח שזכויותיו נרמסות במדינתו, הוא יודע שחייו נחשבים לטובים לעומת תושבי עזה. אבל היום, לאחר הרס הבתים אתמול בישובו, התסכול והזעם פורצים כמעט ללא שליטה. ג'אבר על סף דמעות. הוא מספר על נסיונותיו לפנות לרשויות לעכב את ההריסה, על הנזק הנפשי למשפחות ולתושבים, על הנסיון לפגוע בחברה הערבית בנגב. בנימה מיואשת הוא מדגיש את הציניות המרושעת שבמינוי מייסד ומנכ"ל "רגבים" (גוף שמטרתו להתנכל לכל התיישבות של מי שאינו יהודי), יאיר מעיין, למנכ"ל "הרשות לפיתוח והתיישבות הבדווים בנגב"… זו הרשות שאמורה להיות הכתובת למצוקות הבדווים למרבה האירוניה. ג'אבר מרגיש אשם שלא הצליח למנוע את ההרס.
במקרה או לא, הנושא היום הוא "בית"… אחרי דברי ג'אבר כולם שותקים.
אחר כך רמי אומר שגם הוא חש באשמה שדברים כאלה מתרחשים ואנחנו נינוחים בבתינו. בית ואדמה בהחלט חשובים, אבל חשוב שנהיה אחד שביל השני. ביתי-ביתך אומר רמי לג'אבר.
שמוליק מספר שבמחאה החברתית ב 2011 הצטרף לאחת השיחות ואמר שהכסף זורם להתנחלויוית במקום לאן שצריך. הוא גורש מקבוצת השיחה והואשם בקומוניזם…
רדיר אומרת שהערבים צריכים להאבק על כל ס"מ של מחיה, כל יום יש הריסות.
מירי באה מהציונות הדתית. הישוב שבו נולדה הוקם על הריסות הכפר סאוואפיר. למדה בבר אילן וגרה בחדר עם חברה מבקה אל גרביה. לעתים נשאלה אם אינה פוחדת שהחברה הערביה תהרוג אותה… עבדה הרבה שנים עם נכי צה"ל. היום, בפנסיה, משמשת רכזת הסעות חולים בעמותת "הדרך להחלמה". הנתק מול הרשות (בגלל איומי הסיפוח…) מקשה מאד, מצב החולים בעזה קטסטרופלי. יש ילדים שיוצאים כל שבועיים לטיפולים ובגלל הקורונה לא חוזרים לביתם אלא נשארים בבידוד במלון בעזה עד היציאה לטיפול הבא. באורח פרדוקסלי, מספרות האחיות בביה"ח, הילדים נראים בריאים יותר כשהם שוהים במלון ולא בביתם…
לג'מאל שגר היום בתל שבע, הרסו בית ב- 1996 מול עיני שתי בנותיו הקטנות שהיום הן מורות בבית ספר. שלוש פעמים נעקר וגורש מביתו. משפחתו נחלקה ב- 1948 בין עזה לישראל, התאחדה ב- 1967 (הוא למד בעזה) ושוב נקרעה כשהגיע עראפת בהסכם אוסלו וסילק מעזה את כל מי שהיתה לו ת.ז ישראלית. אביו, סבו ובני משפחה נוספים קבורים שם. ג'אמל אומר שעזה היא "שפן הנסיונות של העולם". בהתייחסו לדברי ג'אבר הוא מספר על יוזמת התושבים בכפרים הלא מוכרים להקים מועצה ל- 46 ישובים שרק 11 מהם מוכרים ע"י המדינה וגם זה בלי מרבית הזכויות הנלוות. הבדווים 36% מתושבי הנגב והם יושבים על 2.3% מהשטח…
דינה אומרת שצריך לפתור את הבעיות מהיסוד. היא מזדהה עם ג'אבר. היא משתמשת במילים כמו "עוול" "פספוס" ו"טלפון שבור" וחושבת שצריך לפנות לגופים הנכונים…
נחשי פה כדי להזכיר לעצמו שקרוב אלינו, בעזה, יש מי שזקוק לעזרתנו וטוב שידע שאנחנו פה בכל שבוע. נחשי חושב שפה במדינת ישראל אנחנו יכולים לעשות יותר כדי להתנגד לאירגונים כמו "רגבים" והוא מצהיר שיגיע להפגנה ביום שני!
שלי זוכרת את הפעם הראשונה בחייה שחשה תחושה של אי צדק, בבית הילדים בו גדלה בקיבוץ… היא מתמצאת היטב בהיסטוריית הבדווים בנגב ומוסיפה פרטים חשובים. היא מספרת על ידיד חברוני שביתו נהרס וברוב יאושו דחף את בנו התינוק לזרועות הקצין ש"איבטח" את ההריסה ואמר לו "גדל אותו אתה"… הוא נשפט על תקיפת קצין באמצעות תינוק ונידון לתקופת מאסר ממושכת (שוחרר אחרי 10 חודשים בגלל בריאות לקוייה). שלי אומרת שידיד אחר שלה אמר לה שאנחנו צריכים להמשיך לעשות מה שאנחנו יכולים גם אם זה לא נראה כמקדם פתרון, כי אולי הפתרון ממש מעבר לפינה…
אני אוהב שעוזי מציג את עצמו כך, "נולדתי שנה לפני הנכבה והגעתי לגבולות שנה לפני הכיבוש"… עוזי הוא מזרחן. הוא אומר שיש לו הרבה דברים לומר אבל אנחנו כבר קרובים לשעת הסיום ולכן מסתפק באמירה ש"עזה היא עצב עמוק והחמצה גדולה".
נורית היא אחות של עוזי ומגיעה אלינו פעם ראשונה.
מלכי בוחרת לומר לנו שהמגדלאור (ככה היא רוצה לומר, מגדל אור…) הוא יתד ועוגן בשבילה. כל אחד רוצה רוצה להרגיש "בבית".
גם רדיר אומרת שהמגדלור הוא בית וגם ג'אבר שסוגר את המפגש באמירה שאסור לנו לאבד תקווה, מרגיש בבית.
גם אני אבל לא אמרתי כי זה מובן מאליו לא?…
אחרי שכולם קמים, רדיר אומרת לי בשקט, לא הזכרנו את חברינו הכלואים…
השתתפו:- ג'אבר, שלי, שמוליק, רמי, רדיר, עודד, מלכי, ג'אמל, עוזי, דינה, נחשי, נורית, מירי.
כתב: עודד