מפגש 116 – 5.6.2020

בשיחת החולין (מינגלינג…) ששוחחה בתחילת המפגש, שאל מי ששאל מה עם הידידים העצורים… הפעם, שלא כמו בשבועות האחרונים, ענתה מי שענתה ולא משנה אם שמה הוא רוני או רדיר, שיש מי שראה אותם אבל עדיין אין אופק לשיחרורם.
התיסכול שעלה מדבריהן, גרם לרמי להציע שנושא השיח היום יהיה “תיסכול”.
הזכיר מי שהזכיר שסיכמנו להמשיך מהמפגש בשבוע שעבר את נושא ה”אדמה”.
מהר מאד נקשרו שני הנושאים זה בזה… מכיוון שהגיעו היום אורחים מהצפון, ערכנו מעגל היכרות כהלכתו. אלי, שכאמור הגיע מהצפון, סיפר על פעילותו מול ה”ועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית” שהוקמה על ידי ה”רשות הפלשתינית”. אלי עוסק בהפגשת צעירים ישראלים ופלשתינים מהגדה, בעיקר מ”המכינות הקדם צבאיות” שחבריהן מושפעים, מופגשים ומשופעים בעיקר באנשי ימין- מרכז… לדבריו, שחוזקו בדברי שושי, גם היא צפונית, המפגשים שיזמו, תרמו לחניכים זוית ראיה שלא פגשו קודם מול הפלשתינים.
“אדמה”
התחלתי מעגל וסיפרתי על התרשמותי מתאוריו של מירון בנבנישתי, בספרו “חלום הצבר הלבן”, על המחיקה השיטתית והמכוונת פוליטית, של הנוף הפלשתיני, רווי הבוסתנים, גדרות הצבר ובניית האבן הכפרית, בידי מדינת ישראל אחרי מלחמת 1948.
מיכה ציטט את שאול טשרניחובסקי “ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד”.
ג’אבר קבל על מניעת האפשרות להכיר את אלה שמעבר לגדר. אי היכרות מובילה לדמוניזציה דו צדדית.
נחשי הדגיש את המסה העצומה שיש לאדמה. מסה שמקטינה כל מכשול שמנסה ליצור בה הפרדה.
מלכי אמרה שנושא האדמה עורר בה אסוציאציה מיידית לשיר של מרסדס סוסה “cuando tenga la tierra” והשמיעה את השיר.
רמי דיבר על “שכחת עזה” על ידי העולם ובהתייחסות לאדמה אמר שכמו אויר ומים, יש לאדמה קיום משלה. השימוש במושגים כמו “האחזות באדמה” או “קידוש האדמה” אינם מגדירים את יחסו לאדמה. הוא אף סיפר שהחורש שבו אנו יושבים מדי שבוע ניטע באופן מלאכותי על ידי מדינת ישראל על שטח רחב ידיים שהיה מעובד רובו ככולו בשדות חיטה ושעורה. “עצים פוליטיים” הוא מכנה את חורש האורנים, האקליפטוסים ושאר העצים בחורשה. מחיקת הנוף מוחקת תודעה, הוא מוסיף בסוף דבריו.
מיכה מבקש לומר שזה אמנם לא קשור לנושא אבל שברגע זה, מתקיימת תענית של רבניות ורבנים בירושלים לזכרם של ג’ורג’ פלויד שנרצח ע”י שוטר במיניאפוליס ארה”ב ואיאד אלחאלק שנרצח בירושלים, מנשקו של שוטר.
רוני מרגשת אותנו בשיר שכתבה לזכר ראזאן אל נאזאר, שנורתה בידי צלף ישראלי כשטיפלה, בתוקף מקצועה כאחות, בפצועים בעת ההפגנות מול גדר הגבול ובימים אלה מלאו שנתיים להרצחה.
בלה אמרה שלכאורה לאדמה יש קשר ל”קביעות” ו”שורשיות” אבל זו אשלייה והיא חושבת בעניין זה כמו רמי.
אבל שמוליק חושב שהם טועים וכי לאדמה יש בהחלט “תוקף” שנותנים בני האדם.
עוזי התייחס לשיר של מחמוד דרוויש “על האדמה הזאת” שהביאה לידיעת המעגל נעמיקה במפגש הקודם. עוזי חקר ובדק את התרגום שהביאה נעמיקה מול תרגומים אחרים ומצא שפרזה מתוך השיר שהדגישה נעמיקה, מקבלת משמעות שונה בתרגום אחר. הוא הביא את הפרזה כפי שהיא כתובה בערבית. רדיר וג’אבר אישרו שהתרגום שהביא, הוא הנכון… רדיר נשנקה כשסיפרה על ההפרדה המאולצת בין בני משפחה שלא יכולים להיפגש בגלל הסגר על הרצועה. היא התרעמה גם על השלט שראתה ליד השער של סעד ובו קריאה להחזרת הבנים הביתה, קריאה המכוונת לבנים היהודים בלבד ומתעלמת משני הבדואים, אזרחי המדינה, המוחזקים גם הם בשבי החמאס.
ממש לפני הסיום הגיעו אלינו גם אורי ושרית מערד. למראה מעגל היושבים היו משוכנעים שנקלעו ליום הולדת… כשהתקרבו התברר להם שכמו כל הישראלים הם מיד מכירים מישהו ומישהי מכירה אותם. למרות שכבר חצינו את השעה 16:00, בואם שימש כתירוץ לסבב קפה נוסף (נחשי, אלא מי…?) וחשיפה נוספת לכיבודים הטעימים שכוסו במפה מחמת להיטותם של הזבובים המקומיים.
לסיום, לכל החוששים מחום מופרז, קשה להעביר “נעים” בתמונה או אפילו סרטון… אבל נעים היה שם בגדול!
השתתפו: ג’אבר, רמי, רוני, מלכי, עוזי, רדיר, שמוליק, בלה, עודד, מיכה, נחשי, שושי, אלי, אורי, שרית

כתב: עודד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *