לאחר שבוע קשוח ולוהט מצד הטמפרטורה, זכינו להקלה מסויימת ביום שישי. היה ממש נעים בצל האורנים, במרחב המזמין, המארח את אלה שבוחרים להתארח, להיפגש ולשתות קפה.
הנושא הראשון שעלה היה מושג "הפליטות":
רפי, שהשתתף דרך הזום, סיפר על אמו שנאלצה להגר מאוסטריה לפלשתינה, בשנות ה 30 של המאה הקודמת, בניגוד לרצונה. לדעתו גם מצבם של התושבים בכפרים הלא מוכרים בנגב, מתאים להגדרה, משום שגם אם הם חיים במקום שבו נולדו, חילופי השלטון גזלו מהם זכויות והכרה והם הפכו ל"פליטים בביתם".
מארי, גם היא דרך הזום, שלחה את "האמנה בדבר מעמדם של פליטים" כפי שנחתמה בישיבה מיוחדת של האו"ם בז'נבה 28/6/1951 ונכנסה לתוקף ב 22/4/1954.
ג'אבר הבחין את עצמו כפליט היחיד שיושב במעגל, עקב היותו בדואי שגר בכפר לא מוכר. רוני טענה שזה קצת חורג מהגדרת "פליט". אין לערבב עוול בעוול, לכל רוע הגדרה משלו…
רוני הביאה את עובדיה, בעלה, בתור דוגמה לפליט (גורש ממצרים בנערותו עקב ההתנכלות ליהודים בארצות ערב עם הקמת מדינת ישראל) שלא ביכה יותר מדי את מר גורלו ושיקם את חייו מחדש.
שמוליק סיפר על חייל סורי שהיכה את מפקדו וברח תוך שהוא חוצה את הגבול לישראל. לאחר כלא ישראלי הוחלט לשלוח אותו לקיבוץ תוך מגבלות בטחוניות מסויימות עד שימצא מדינה להגר אליה. כך הגיע לניר יצחק (פליט?…).
חיותה אמרה שדברי רוני חידדו אצלה את המושג "בחירה" כאפשרות להבדלה בין אדם שהוכרח לעזוב את ביתו לבין אדם שבחר לעזוב גם אם חייו הורעו בעקבות בחירתו.
נעמיקה סיפרה שגם אמה הובאה לארץ שלא לפי בחירתה, אבל ההקשר היותר קשה שחוותה אמה בקשר לפליטות, היה כששירתה במלחמת 1948 כקצינה במערך ההסברה והיתה צריכה ללוות עיתונאים זרים לצפון. בדרך קיבלו הודעה "אל תגיעו לגליל אנחנו מנקים את השטח". זה היה הגירוש הגדול ללבנון וסוריה.
ג'אבר אמר שההכרה של האחראי למעשה בעוול שגרם היא רוב הפתרון, אבל אירוע היסטורי שהזכיר בלהט דבריו הוביל לדיון מעניין בקבוצת הוואטספ. ג'אבר הזכיר "פצצות שנזרקו בבתי כנסת כדי לגרום ליהודים לברוח לישראל"… מרי ביקשה הבהרות וסמדר ונחשי שלחו חומר על המחתרת הציונית בעיראק.
הנושא השני (שהעלתה נעמיקה), היה זכרון של כל אחת ואחד לגבי נקודת המפנה בתודעה שלה/לו – אירוע כלשהו שגרם לשינוי בראיית המציאות בארץ.
נעמיקה פתחה וציינה את ילדותה בקיבוץ של "השומר הצעיר" שנמצא קרוב לעיירת פיתוח. את חברותה עם נערות בגילה מעיירת הפיתוח שגורשו בגסות מהקיבוץ ע"י בני הקיבוץ כשבאו לבקרה ובכך בא הקץ לחברותן.
שמוליק סיפר על התחברותו לשלושה נערים ערבים בני גילו שביחד עבדו בקיבוץ געש לפני הצבא בתחילת שנות ה 60 של המאה שעברה. מהם למד על גורל הפלשתינאים בארץ.
נחשי סיפר שלימודיו בתיכון היו סלקטיביים ביותר ולפי סיכום עם מוריו העדיפו שני הצדדים שנחשי יהיה בספריה ולא בכיתה. שם נחשף לשבועון "העולם הזה", שמעבר לתמונות הצעירות חשופות החזה בשער האחורי, כתב על העוולות המתרחשות במדינה וביניהן הכיבוש והממשל הצבאי. כשהכיר נחשי חברים מקיבוץ כרם שלום (בגילגול השמאלני שלו…), שנאבקו בעוולות הכיבוש הישראלי בעזה, התחברו לו הדברים שקרא, עם המציאות.
ג'אבר סיפר שרצה להיות מורה דרך ומישהו הציע לו לקנות ספרי לימוד בחברון כי שם זה יותר זול… בקריאה גילה עובדות חילופיות (בלשון המעטה…) למה שלמד במערכת החינוך הישראלית (למד 2 יחידות בתנ"ך אבל לא על הפלשתינאים…).
אני סיפרתי על מלחמת לבנון 1982 שבה נחשפתי לדיווחים שקריים מהשטח ובעקבות כך התחלתי להטיל ספק- בתחילה בתקשורת ואחר כך גם בכל האינדוקטרינציה שספגתי דרך מערכות החיים שעוטפות אותנו בארץ.
גם גילי (הגיע אלינו בפעם הראשונה) זוכר שנכנס למלחמה הזאת כפטריוט ישראלי נלהב אבל משפקדו עליו לירות ולהרוג, לא היה מסוגל וירה לעבר הקרקע. נקודת מפנה.
מירי (גם באה פעם ראשונה…) שגדלה בהתישבות הציונית הדתית, הכירה בהיותה סטודנטית בבר אילן סטודנטית ערביה. הן התידדו וגרו יחד בחדר במעונות הסטודנטים. ידידותן עמדה למבחן גם בדצמבר 1975 אחרי פיגוע ברמת מגשימים וגם ביום האדמה בסוף מרץ 1976 בעת שעדיין למדו באוניברסיטה.
אצל רוני היתה נקודת המפנה בעת ששהתה עם משפחתה בשליחות חקלאית במצרים ובתה התידדה בבית הספר עם ילדה בת גילה ממוצא פלשתיני. בהתחלה החרימה אמא של הילדה את הקשר בין הבנות אבל עד סיום השליחות הפכו רוני והאם הפלשתינית לחברות טובות, דבר שהשפיע כמובן על דעותיה של רוני.
הפעם סיימנו ב 16:30. ככה זה כשנהנים…
השתתפו בשטח ובזום גם יחד-: נעמיקה, שמוליק, ג'אבר, חיותה, רוני, נחשי, עודד, מירי, גיל
הגר, מרי, רפי, שמוליק
כתב – עודד.