מפגש 113 – 15.5.2020

בדרך אל המגדלור, עוברים ליד שדה חמניות של קיבוץ בארי. בימים אלה פורחות החמניות והמראה המקסים מזכיר את הציור של וינסנט ואן גוך, שאותו צייר בתקופת שהותו בפרובאנס. יפה פה, והחמניות ישארו איתנו גם לימי השישי הקרובים.
גם אנחנו פה, בפרובינציה של פרובאנס… יושבים בצל חורש אורנים, שביחד עם עננות קלה מפלטר עבורנו את השמש ומשיב בנו רוח נעימה, למרות שדי חם היום.
התאריך, 15 במאי. זהו היום בו מציינים מגורשי 1948 וצאצאיהם את האסון שנחת עליהם בשנה זו. “נכבה” בלשונם. גם אנחנו, חלק קטן של צאצאי המגרשים, ביקשנו לציין איתם במשותף יום זה. גם הורינו והורי הורינו עברו, בדורם ועל בשרם, רוע אנושי.
במשך השבוע שלפני ה 15/5 חשבה נעמיקה ואף הציעה את ה”נכבה” כנושא מרכזי להתייחסות במעגל. רדיר חיזקה את הרעיון ונפגשנו היום במגדלור.
מארי הקדימה את כולנו. באה לבדוק אם החום לא כבד מדי עבורה. החום לא עבר את המבחן ומארי פנתה למזגן המכונית שיסיע אותה חזרה הביתה.
שמוליק, נחשי, רמי ואני סידרנו מעגל וחיש קל הצטרפו אלינו רוני, מארק, ג’אבר, רדיר, נעמיקה, שמוליק, מיכה וחנן. גם מלכי ועוזי הגיעו אחרי שהתחילו את המפגש בזום ומהמסך גלשו לכסאות המעגל.
בשעה 14:00 פתח נחשי נוהל “זום”, תוך כדי שהוא עומד על כך שגם הכנת והגשת הקפה יתבצעו על ידיו… דרך הזום הצטרפו למעגל מרוואן (שמתמיד להיות אתנו כל שבוע דרך תרגומו של ג’אבר), משה, ג’וליה, סמדר, ויויאן, אורי, שלי, אריק, וכמה משתתפות/ים חדשות/ים: מרטין, דליה, רחל ומוחמד (שביקר בעבר פעם אחת במעגל).
אחרי סבב ההיכרות, התחלנו בהקשבה למשתתפים. בהתאם לרעיון השיח במעגל היום, הדוברות/ים התייחסו לנכבה, ובאופן יותר ספציפי, מתי שמעו את המושג “נכבה” לראשונה. כמו ביצירה מוזיקלית פוליפונית השתלבו הסיפורים הדעות והרגשות סביב תמת הנושא (“פוליפוניה”, מרקם מוזיקלי שבו ישנם מספר קולות עצמאיים הנעים במקביל זה לזה ללא הירארכיה מובהקת בין הקולות…).
בהתחלה האזנו למשתתפי הזום. לאחר שהקשבנו לדבריהם, הוצע להם, למשתתפי הזום, להישאר ולהאזין ליושבי המעגל על ידי כך שכל משתתף/ת במעגל שהגיע תורו/ה לדבר, החזיק/ה את הנייד קרוב אליו/ה כך שניתן היה לשמוע את דבריו/ה וגם לראותו/ה.
נראה שדי קשה להעביר את חווית ההקשבה במעגל דרך המסכים ולאט לאט נשרו משתתפי הזום מהמעגל. הפעם, יהיה מוגזם לסכם פה את דברי המשתתפים (25 אישה ואיש!). אפשר לצפות ולהקשיב להקלטה ששלח נחשי.
לדעתי, מה שבלט בדברים שנאמרו, מעבר לאמפתיה למצבם וגורלם של בני האדם שחוו את האסון, היה הגיל המאוחר יחסית שבו (כמעט) לכל אחת ואחד מאיתנו חדר המושג לתודעה ושינה אותה. מדהים עד כמה קל לעצב תודעה קולקטיבית בעזרת מערכות שלטוניות, וכמה קשה לערער עליה או אפילו להרהר בה.
הרגע האירוני של המפגש היה לדעתי כשמרוואן, היה צריך לומר בתורו, מתי שמע לראשונה על הנכבה… רמי דיבר על “פליטות” באופן כללי, וחשבתי שזה בהחלט נושא שאפשר לדון בו ולדבר בו במפגש הבא או בזה שיבוא אחריו או בכלל…
חלק מהספרים, התמונות והחפצים שהובאו למפגש, יוצגו באתר.
שדה החמניות הבאריזי- פרובאנסי- ואן גוכי, הקסים גם בדרך הביתה.
השתתפו:- ג’אבר, שמוליק, נעמיקה, שמוליק, מארק, מיכה, רדיר, רוני, עודד, רמי, נחשי, חנן, מלכי, עוזי
מרטין , ג’וליה, ויויאן, מרוואן, סמדר, רחל, אורי, דליה, מוחמד, שלי, אריק.
עודד.

תגובה בכתב של רפי דוידסון אשר לא הצליח להגיע למעגל במגדלור אתמול ובחר לשתף אותנו בקבוצת הואטסאפ על החוויה שלו בעניין הנכבה. רפי כתב:

“הצברים – מי מאתנו שנולד בארץ לא היה גאה בכך שזכה לכינוי צבר? בשנות ילדותי שנות החמישים, הגעתי לבאר שבע בגיל שמונה, בכיתה ג’. מרבית חבריי היו עולים חדשים ואנחנו “הצברים” המעטים, כל כך גאים היינו בהיותנו צברים. גם הורינו, כמו הוריי שהגיעו בסוף שנות השלושים לארץ היו גאים בנו בשל היותנו סברס. אנחנו היינו המודל ליהודי החדש כפי שהוא צריך להיות, מחוספס מבחוץ מתוק מבפנים. בן גוריון שאף שכולם יהיו כמונו. כור ההיתוך היה צריך לקחת את המודל הזה ולעצב מחדש את הילדים שהגיעו כעולים חדשים, בדמות הצבר. דמות הישראלי האולטימטיבי צויירה על ידי דוש, עם בלורית, מכנסיים קצרים, סנדלים תנכיות וכובע טמבל. ואכן ילדי העולים החדשים, מהר מאד נענו לסמלים האלה. בילדותי, בבאר שבע, אהבתי מאד ללכת אל משוכות הצבר שליד ואדי באר שבע באזור העיר העתיקה ולקטוף סברסים. שיחי הצבר במקום היו מסודרים מאד והעידו שמישהו סידר אותם כגדר למשהו. כך ראיתי בכל רחבי הנגב הצפוני, במערבו ובמזרחו, שורות שורות של שיחי צבר. למרות היותי ילד סקרן לא שאלתי את עצמי למה השיחים מסודרים כל כך ולעיתים נראים כמו גדר המקיפה חלקות אדמה מי סידר אותם כך? ידעתי שצבר הוא סמל היהודי החדש ששב למולדת שלו. עברו שנים רבות עד ששמתי לב שפעמים רבות מצויים מבנים של מגורים נטושים והרוסים הבנויים מבוץ ואבנים בדומה לבתים שהיו בכפרים הערביים. עדין לא ידעתי לקשר בין שיחי הצבר לחייהם של בני אדם שנולדו וחיו במקומות אלה. באותו הזמן, שנות החמישים, השישים ואפילו השבעים, ראיתי בשיחי הצבר איזו מתנה שירדה מהשמיים, כדי לספק את הסברסים המתוקים מדבש, הרי הובטחה לנו היהודים ארץ זבת חלב ודבש. אז ברור שלנו לנו ארץ זו. בתחילת שנות השבעים עלה לכותרות סיפורם של שני ישובים איקרית ובירעם. לבית משפט הוגשו עתירות מטעם תושבי הכפרים האלה שסולקו בתחילת שנות החמישים מאדמתם בטענה שהם צריכים להתפנות מהשטח מטעמי בטחון ושהם יוחזרו כאשר הנסיבות ישתנו. המדינה לא קיבלה את עתירתם אבל בגין, ראש האופוזיציה דאז, אמר שכאשר הוא יגיע לשלטון הוא יחזיר אותם כי נגרם להם עוול, הבטיחו להם שיחזרו והבטחות יש לקדם. גולדה מאיר, ראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה, סרבה בתוקף לחזרתם. בסרטים הדוקומנטריים על מאבק התושבים לחזור ועל מאמציהם להגיע לכפרים ראו את שיחי הצבר, סמל הישראלי היהודי יליד הארץ. כך המשכתי וראיתי בסרט חירבת חיזעה את משוכות הצבר המקיפות את הכפר. יותר מאוחר עברתי סדנה ארוכה של זוכרות על הנכבה ושם הוצגו בפנינו סרטים על כפרים והדרך בה גורשו אנשים מאדמתם, הועמסו על משאיות ברמלה ולוד. ההתעניינות שלי הלכה וגדלה והתחלתי להיות מודע שבמרבית המקומות שבהם גדלים משוכות הצבר בסדר מסויים, יש סימנים נוספים לכך שהיו מבנים והיו חיים שהופסקו. בשנים האחרונות, כשהלכתי בשביל ישראל ועברתי במקומות בהם היו ישובים פלסתינים, אני מנסה ללמוד על אותם ישובים. השקרים ששיקרו לי , ניסיון להעלים לגמרי עקבות של חיי בני אדם שהיו כאן לפני שהוריי הגיעו לארץ חוללו תמורות גם בתפיסותיי הפוליטיות, דרך ארוכה עברתי עד שהכרתי בחטאי הציונות ועד כמה שיקרו לי ועבדו על תודעה מסולפת. כיום אני רואה כחוצפה הצברית לקחת כסמל להתחדשות היהודי הציוני בארצו, את שיחי הצבר שהם העדות הברורה ביותר לאסון שעבר על העם הפלסתיני, אסון מוסרי ואנושי. מאחר ואת שיחי הצבר קשה היה לעקור ואילו בתים, בתי קברות ומסגדים היה קל יותר להעלים. רק שיחי הצבר נשארו כעדות אילמת למה שהתרחש. הצברים האמיתיים בארץ הזו הם פלסתינים. מאחר ואני לא מאמין שפותרים צדק של עם אחד על חשבון עם אחר, אני בעד מאבק יהודי ערבי משותף לעשות את הארץ טובה לשני העמים. אולי אז כולנו נהיה צברים, ערבים ויהודים, מי יודע?”.

הארגז של גדיר

משה רוזן: השיחה מחזירה אותי לספרו של יורם קניוק. זכרון של ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ הדמים. צווי למחילה הדדית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *