אהלן וסהלן יא ג'אמיעה
עוד מפגש מגדלור ב zoom בא אל סיומו. עוד מפגש שהמגפה תופסת בו מקום נרחב בדברי המשתתפים. דומה שאנחנו עדיין לא ממש מבינים את המציאות החדשה שנכפתה עלינו.
שמחתי כשרמי החליט לנהל את המפגש בכללים שהנחו אותנו במפגשים לפני פרוץ המגפה.
שוב נפגשנו רמי, שמוליק ואני, לפני תחילת זמזום המעגל, במרחב הפתוח ליד שלד מפעל הגופרית, גם כדי ל"הרגיש" את הקרבה הפיזית (במסגרת מגבלות ה"ריחוק החברתי"…) וגם, אצלי לפחות, לשהות בנוף הפתוח ולדמיין מרחב ללא גבולות.
רמי מיהר לחזור לביתו כדי להנחות את המעגל. שמוליק ואני חזרנו לניר יצחק כששמוליק משתתף דרך הנייד שלי כצופה במעגל ואני נוהג. כשהגענו לניר יצחק שמוליק הלך לביתו ולכן היה שותף לחלק מזמן המעגל בלבד.
אהבתי לשמוע ולראות את כולם. שמחתי לראות שיש איתנו כמה שותפים חדשים שמתמידים להשתתף בזום כמו עלא, אבו אחמד, מוחמד, אלישבע, עדן ואבי.
כמה מפעים היה לצפות בקליפ המשותף של ליאורה ועלא. כמה עצוב היה לשמוע את ג'ף מתאר את המצב בניו יורק ואת מנוסת משפחתו מאימת המגפה. כמה אירוני לגלות לפתע באיזה מהירות אנחנו מוותרים על אידיאל חרותנו ואיך אנחנו לא רק מבינים, אלא ממש מרגישים מה זה סגר! סגר, שלמרבה הצער והבושה, הוא שיגרת יומם של שכנינו.
רוב הזמן אני מנסה להתמודד עם ההנחיות, ההוראות והכללים הניחתים מכל עבר יחד עם הפחד הבסיסי מלהיות חולה ואיך כל זה משפיע על נפשי. מחפש לאחוז במהות החדשה ומגלה שהכי חסר לי זה המגע הפיזי, חוסר האמון בקשר הגופני הכל כך טריוויאלי של נשיקה, חיבוק, ליטוף, לשבת על יד, להיות קרוב. חסר לי המעגל עצמו!
זה לא מובן מאליו שבתוך מהומת המגפה שסביבנו יש בני אדם שדואגים לשכנים ומנהלים שגרת מפגשים יומית או שבועית. למרות שאנחנו חוזרים שוב ושוב על אותן מילים ואותם משפטים ואפילו אם אנחנו טיפה של פשטות אנושית בים של איבה, להתמדה הזאת תהיה תמורה. כשניפגש עם הג'אמיעה מעזה וניפול אלה על צווארי אלה נהיה, לרגע, המאושרים בעולם.
ואלה שמות: נטע, מירהל'ה, ויויאן, ג'אבר, נחשי, ג'וליה, ראמי, אבי, עדי, מוחמד, רמי, עלא, אבו אחמד, שמוליק, רמי, מנאר, מלכי, אלישבע, מרי, מרוואן, גדיר, אדיר, ליאורה, נוגה, ג'ף, רוני,
ואני- עודד.