וכשתם עוד "סבב", והגיע יום שישי, שבנו וניפגשנו "להחזיק את האור במגדלור". האלימות הקבועה, הנסתרת מן העין, המודחקת עד כדי תחושת נינוחות מזוייפת, פרצה לפתע השבוע בגל של דם, זעם ודמעות. מישהי מת"א שרצתה לבוא, הודיעה לי ש"לבושתה" היא מפחדת ולא תבוא. "טיבעי ואנושי" אמרתי לה. עד שיבוא השלום יהיו עוד כמה ימי שישי. "פחד מבוייש"… עירוב שיוצר פן נוסף של המצב העגום שלנו… הגענו רמי, נחשי שמוליק ואנוכי. בדרך, רדיר וג'אבר שהתעכבו לעזור לגוזל במצוקה שגר בבניין של רדיר. רמי חזר מכמה ימים בירדן. נחשי אשר על הקפה והדיון נפתח דווקא על האירועים מתחילת השבוע מול הירדנים (צופר ונהריים) ולא על ה"סבב"… רמי, בהכשרתו כמדריך טיולים, מניח מולנו את האופן שבו הירדנים רואים אותנו, הישראלים, מאז "פרוץ" השלום. שוב אני "מגלה" עד כמה אנחנו ("הישראלים" כבר אמרתי?..) מובלים בראייה צרה של עצמנו בלבד וממש לא מודעים לכך. רדיר וג'אבר מגיעים לתוך הדין "הירדני". ג'אבר בקושי עוצר את עצמו מלהתפרץ ולבסוף כשמגיע תורו, הוא מספר בהתרגשות איך למעשה איבד את עסק המשאיות שלו, שהיה כרוך בשותפות עם חבר ירדני בהובלת מחצבים מירדן לישראל, בגלל ה"שחצנות" הישראלית. רדיר מעירה שזה נורא מעניין הדיון הזה, אבל אנחנו פה בשביל עזה… מגיעה לימור עם יפת (יפת לבוש פרוות כלב ומגיע עם רצועה…). אנחנו עדיין בחברת "כולם מכירים את כולם" ואין סיבה למעגל היכרות… אבל כשמגיעים אביעד ודנה כבר יש סיבה… רמי פותח בהסבר "עלינו". רדיר ממשיכה ומספרת על הכוח והעידוד שהיא שואבת מקיום המעגל בקביעות בכל יום שישי. שמוליק מזכיר שעימותים רבים שנראו "בלתי פתירים", נפתרו. אביעד אומר שהוא מבארי ושמעבר לכוונות הטובות של חברות וחברי המעגל, יש ילדים וילדות מפוחדים. דנה (בארי) אומרת שזה בשני הצדדים. נחשי עושה קפה ודבריה של לימור נקטעים כי נוצר קשר עם עזה. מתרקמת שיחה ארוכה עם שני פעילים חברתיים. הם אמנם דוברים אנגלית אבל השיחה מתקיימת בערבית/עברית בתרגומה של רדיר. שני אנשים אמיצים שחשוב להם לשנות את הדעות הקדומות הרווחות בשני הצדדים. אני חושב שהייתי רוצה תמונה משותפת עם האנשים האלה כדי שכשהם יקבלו "נובל" (ביחד עם רוני ורדיר…) אני אוכל להראות לנכדים שלי את התמונה שלהם בעיתון מהטכס בשטוקהולם ואת התמונה שלי איתם ולהשוויץ (בצניעות המתבקשת כמובן) "שהם ידידים שלי". לאחר כמעט שעה של שיחה מרגשת אנחנו נפרדים מהם. לימור משלימה את דבריה ואומרת שדרך תפקידה (עובדת סוציאלית) היא נפגשת עם אוכלוסיה שנמצאת במצוקה בגלל ה"סבבים" והיא מתרשמת שיש ממש מגמה של "פחד" אפילו משמיעת השפה הערבית… השעה כבר אחרי 16:00, אבל לאביעד חשוב להדגיש את המצוקה בצד הישראלי ולרדיר ולימור חשוב לענות… הויכוחים נמשכים תוך כדי "קיפול" המעגל ועד למגרש החניה… רמי מוסר את שארית המים לרשות עץ הזית שנתרם על ידי נזירה טיבטית ונאבק לשרוד.
כתב- עודד.