יותם שהדריך קבוצה שביקרה אותנו ב- 6.1.23 כתב בדף הפייסבוק שלו:
זה היה יום מיוחד להדריך בו בבארי ובסביבותיה. הפריחה אומנם רק החלה, אבל גם גלי המבקרים נעדרו מהמקום. השמיים, כמו המחישו את משמעותו של קו הבצורת, גבול המדבר; מצפון התחשרו עננים כהים והמטירו גשם ומדרום עטה הרקיע כחול.
דיות דאו משני עברי גדר ההפרדה הגבוהה כאילו אינה קיימת.
במפעל הגופרית הבריטי הנטוש פגשנו את חבורת "מגדלור של תקווה", פנסיונרים מיישובי עוטף עזה שמזה כחמש שנים, מידי יום שישי, נפגשים כאן, במקום שכל עוד היה פעיל עבדו בעבר יהודים ומוסלמים יחד. מכאן הם מבקשים לעורר תקווה שתפרוץ הלאה מבעד לפתחים הגדולים הקרועים בקירות הבטון החשוף.
הם עורכים כסאות במעגל, עורכים שולחן קטן עם כיבוד, מכינים קפה ותה ומחכים לכל מי שיבוא ויהיה מוכן לדבר.
הקבוצה נעתרה להזמנה והתיישבה. משקאות חמים נמזגו לכולם תוך שנשאלה השאלה "מהי עזה בשבילכם?"
היה מעניין לשמוע את תשובות המטיילים. חלק שיתפו בזיכרונות מהימים שניתן היה לבקר בעזה, חלק הביעו תחושת החמצה גדולה, אחרים הביעו ייאוש וחוסר תקווה. מישהו אמר "עזה היא אוכלוסייה שבויה מובלת על ידי פנאטים, בתקוה שישראל לא הולכת בדרך הזו."
נהר של זיכרונות ומחשבות הציף אותי. במה לשתף את כולם כשיגיע תורי בסבב? מהיכן להתחיל? לספר על אותם ערבים שבהם ניצבתי בעמדת תצפית על ג'באלייה ושעל על רקע שקיעה לוהבת ואורות נדלקים ניצתו באחת כל המואזינים והדהדו את קריאותיהם במקביל מעשרות המינרטים, במה שנשמע כמו התפרצות געשית? על הכדור שאילו היה פוגע בי סנטימטר וחצי גבוה יותר מהיכן שפגע היה מקפד את חיי? על החולות הזהובים ורחש הגלים? הדרכות בשנת 2000 שנראות כעת כחלום? או על כמה בצלי היפאסטרום שנזנחו בשולי שדה בגני טל שבגוש קטיף, שנאספו על ידי ושפורחים בגני עד היום?
מכל אלו ועוד בחרתי לספר סיפור אישי קטן על האבסורד שאותו כולנו חיים, בין אם במודע ובין אם לא: סיפרתי על סוזי, אמו של יונתן, חברי הטוב שנהרג בדרום לבנון ועל חבריה הבדואים ברהט. ביתם של החברים התחתנה עם פלסטיני שעזב את עזה ומזה שנים רבות מנוע מלפגוש את בני משפחתו. באחד הימים, כשאחד מבניהם שהה אצל סוזי והביט בתמונותיו של יונתן הוא הבטיח לה שכשיגדל ישיג מטוסים וטנקים וטילים ויהרוג את מי שהרג את בנה.
בני הקבוצה יצאו משם מהורהרים. חלק מהם מיהרו לסכם כי מדובר בחבורה חמודה, אך נאיבית. ביקשתי להאיר את הדברים באור אחר: נאיבי הוא מי שסבור שהדברים פשוטים וניתנים לתיקון אל-נקלה. איש מהחברים לא אמר זאת ולא רמז על כך. עם זאת, הם בהחלט הביעו את עמדתם הנחרצת שהמצב הנוכחי, שבו חיים בתוך כלא יותר משני מיליון איש, לא יוכל להימשך לעד וביטאו את רצונם למוסס במשהו את חומות הזרות והניכור. אותי מרגש מאד לפגוש אותם ואת העשייה הקטנה-גדולה שלהם, דווקא שלהם, שהם ומשפחותיהם סופגים הפגזות ומהלומות מעזה יותר מכל אחד אחר.
כבר עתה השדות מוריקים. בקרוב פריחת הכלניות תהיה בשיאה. אתם יותר ממוזמנים לצאת ולפגוש את חברי "מגדלור של תקווה" מידי יום שישי בין 13:00-16:00 במפעל הגופרית המנדטורי הנטוש ממערב לקיבוץ בארי. מי יודע, אולי משהו מהתקווה תדבק בכם ואולי אתם תחזקו את הנוכחים בתקוותכם.
רועי כתב עלינו בפייסבוק 1.6.2021
ביום שישי האחרון הגענו כמה חברים בטיול אופנוענים יוצאים לסיבוב תמיכה בעוטף עזה למעגל השיח של המגדלור לתודעת עזה. הגענו ששה, חיכו לנו כעשרה –
רמי חרובי, נחשון, טלילה, רוני ואחרים, מותיקי מעגל השיח שמתקיים שם כבר כמה שנים. תושבי קיבוצי העוטף, שחיים בשכנות לגדר כבר עשרות שנים. לצדם ישבו גם סלים, ג'אבר ומהרן, וגם ג'אדיר האני המופלאה. סלים בן 20 וקצת, מעזה, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון, שאסור לו להכנס ולצאת מעזה כדי לפגוש את משפחתו. ג'אבר מגיע מהכפר מרזוק, כפר לא מוכר בנגב, והוא אחד ממאה-מאה ועשרים אלף תושבים בכפרים לא מוכרים ומהרן הוא עורך דין מרהט. ג'אדיר סיפרה לנו בכאב על החברים היהודים של משפחתה המוסלמית בעכו שבאו לשמור על הבתים של חבריהם, ועל הסיבוב שעשתה מאחת שנושאת את דגל פלסטין מול גבול לבנון לאחת שנושאת את הדגל השלום לכל מקום ובמה בישראל.
השיח מתנהל בקפדנות: אחד אחד מספרים "מה היא עזה" עבורנו. אסור לקטוע או להעיר הערות ביניים לדובר למרות שכמה ממש רוצים, ואי אפשר להגיב ישירות כי סדר הדיבור הוא לפי סדר המעגל. זה מאפשר לכולם להתבטא באופן מאד חופשי. אבל כיוון שכל אחד משלים את המשפט עד הסוף, לפעמים נשמעים דברים קשים מנשוא.
את הרוכבים שהגיעו איתי לא הכרתי טוב. התפלאתי שבאו ואח"כ חשבתי שאולי לא הבינו בדיוק לאן נוסעים. להערכתי רובם ימניים בדיעותיהם. היה להם לא נוח לשמוע על מצוקת התושבים בעזה באופן שרומז כי ישראל אחראית למצב. חלקם לא פגשו עזתי מימיהם. הרוכבים דיברו על האחריות של חמאס ושל העם הפלסטיני למצב שלו. על חינוך לא קיים או קלוקל בעזה, על הרצון 'שלהם' לסלק אותנו מכאן ועוד. הכאב והתסכול ניכרו בקולם. אחד החברים אמר ששירת בעזה, שעבד עם עזתים לא מעט, שאין לו תקווה ושאינו בוטח בהם. לקראת סיום הרוחות התלהטו מעט והיו ארוזות במעטה של ציניות מבודחת שמנסה להסתיר את חוסר האמון. הם (יהודים ומוסלמים יחד) צחקו בקול גדול, אבל הכאב בקע מגרונם.
רוני, ככה"נ המבוגרת בחבורה, סיכמה ואמרה שהיא מכירה את העזתים כבר עשרות שנים, שפניהם לשלום, ושיש לנו שם פרטנר.
בשעה ארבע בדיוק הפסקנו את המעגל, לחצנו ידיים (רובנו) וג'אבר ומהרן הזמינו אותנו לביקורים בכפריהם. אני חייב לנסוע לראות כפר לא מוכר ולשמוע על האנומליה הפסיכית הזו.
אין מסקנות ספיציפית. המפגש היה עוצמתי ולו בגלל שלרגע נתכנסו שני צדדים של המפה הפוליטית והאזינו זה לזה למשך שעתיים. קסם.
בדרך חזרה לאופנוע אחד הרוכבים אמר לי: "תשמע, אין מה לעשות, הם רוצים שנלך מפה. ערבי טוב זה ערבי מת."
אמרתי לו שככה לא נגיע רחוק.
נכון, לא כולם ישנו את דעתם על הצד השני אחרי מפגש של שעתיים. הרוב המוחלט אפילו לא ישנו את דעתם. אבל הכח של המפגש עם 'האויב', לתת פנים לצד השני, לשמוע את מצוקותיו, ההיכרות – בסיסית ככל שתהיה, חוצבת כמו מים לסלע בקשיחות הישראלית למודת הקרבות.
ממליץ לכל מי שהחברה הערבית בישראל מעניינת אותו לנסוע לשם ביום שישי.
כל שישי, בין אחת לארבע, במפעל הגופרית הישן ליד קיבוץ בארי.
תודה לרוכבים שבאו איתי, לטלילה שסיפרה לי על המפגש, לנגה שהכירה לי את טלילה, ולמגדלור לתודעת עזה. אתם התקווה.
ועל זה הגיבה רחל:
מדהים שבעיצומו של מסע לחיזוק חד-צדדי ושטוח קיבלתם מימד נוסף ומעמיק יותר על המצב האמיתי, ועל בני אדם נוספים שנמצאים בתוכו, שהנטיה הגורפת בישראל להתעלם מקיומם לחלוטין. וזאת אפילו בשעה שהדם עדיין רותח, וכל אחד מתבצר בעמדותיו, משוכנע בצדקתו ואי צדקת "הצד השני". אני יכולה לתאר לעצמי כמה טעון היה המפגש. ואף על פי כן מקוה שהמפגש הצליח לפתוח ולו סדק זעיר בתודעת האופנוענים, לחמלה והרגשת אנושיות גם כלפי אנשים שהתעלמו מקיומם לגמרי עד כה. ומציעה לארגן מפגש נוסף בהמשך, כשהרוחות כבר תהיינה יותר רגועות ותהיו יותר פנויים להקשיב ולקבל. עזה עדיין תהיה שם. עם כל הבעיות, ועם בני האדם שבה.
על המגדלור בגל"צ בוקר טוב ישראל 23.6.2019
סרט באנגלית של Filming for change על רמי חרובי והמגדלור
כתבה ב"מקור ראשון" 1.12.2017
רמי חרובי ביומן השבוע כאן ב' 30.3.2019
