צילמו אותנו, כתבו עלינו

רועי כתב עלינו בפייסבוק 1.6.2021

ביום שישי האחרון הגענו כמה חברים בטיול אופנוענים יוצאים לסיבוב תמיכה בעוטף עזה למעגל השיח של המגדלור לתודעת עזה. הגענו ששה, חיכו לנו כעשרה –
רמי חרובי, נחשון, טלילה, רוני ואחרים, מותיקי מעגל השיח שמתקיים שם כבר כמה שנים. תושבי קיבוצי העוטף, שחיים בשכנות לגדר כבר עשרות שנים. לצדם ישבו גם סלים, ג’אבר ומהרן, וגם ג’אדיר האני המופלאה. סלים בן 20 וקצת, מעזה, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון, שאסור לו להכנס ולצאת מעזה כדי לפגוש את משפחתו. ג’אבר מגיע מהכפר מרזוק, כפר לא מוכר בנגב, והוא אחד ממאה-מאה ועשרים אלף תושבים בכפרים לא מוכרים ומהרן הוא עורך דין מרהט. ג’אדיר סיפרה לנו בכאב על החברים היהודים של משפחתה המוסלמית בעכו שבאו לשמור על הבתים של חבריהם, ועל הסיבוב שעשתה מאחת שנושאת את דגל פלסטין מול גבול לבנון לאחת שנושאת את הדגל השלום לכל מקום ובמה בישראל.
השיח מתנהל בקפדנות: אחד אחד מספרים ”מה היא עזה” עבורנו. אסור לקטוע או להעיר הערות ביניים לדובר למרות שכמה ממש רוצים, ואי אפשר להגיב ישירות כי סדר הדיבור הוא לפי סדר המעגל. זה מאפשר לכולם להתבטא באופן מאד חופשי. אבל כיוון שכל אחד משלים את המשפט עד הסוף, לפעמים נשמעים דברים קשים מנשוא.
את הרוכבים שהגיעו איתי לא הכרתי טוב. התפלאתי שבאו ואח”כ חשבתי שאולי לא הבינו בדיוק לאן נוסעים. להערכתי רובם ימניים בדיעותיהם. היה להם לא נוח לשמוע על מצוקת התושבים בעזה באופן שרומז כי ישראל אחראית למצב. חלקם לא פגשו עזתי מימיהם. הרוכבים דיברו על האחריות של חמאס ושל העם הפלסטיני למצב שלו. על חינוך לא קיים או קלוקל בעזה, על הרצון ‘שלהם’ לסלק אותנו מכאן ועוד. הכאב והתסכול ניכרו בקולם. אחד החברים אמר ששירת בעזה, שעבד עם עזתים לא מעט, שאין לו תקווה ושאינו בוטח בהם. לקראת סיום הרוחות התלהטו מעט והיו ארוזות במעטה של ציניות מבודחת שמנסה להסתיר את חוסר האמון. הם (יהודים ומוסלמים יחד) צחקו בקול גדול, אבל הכאב בקע מגרונם.
רוני, ככה”נ המבוגרת בחבורה, סיכמה ואמרה שהיא מכירה את העזתים כבר עשרות שנים, שפניהם לשלום, ושיש לנו שם פרטנר.
בשעה ארבע בדיוק הפסקנו את המעגל, לחצנו ידיים (רובנו) וג’אבר ומהרן הזמינו אותנו לביקורים בכפריהם. אני חייב לנסוע לראות כפר לא מוכר ולשמוע על האנומליה הפסיכית הזו.
אין מסקנות ספיציפית. המפגש היה עוצמתי ולו בגלל שלרגע נתכנסו שני צדדים של המפה הפוליטית והאזינו זה לזה למשך שעתיים. קסם.
בדרך חזרה לאופנוע אחד הרוכבים אמר לי: ”תשמע, אין מה לעשות, הם רוצים שנלך מפה. ערבי טוב זה ערבי מת.”
אמרתי לו שככה לא נגיע רחוק.
נכון, לא כולם ישנו את דעתם על הצד השני אחרי מפגש של שעתיים. הרוב המוחלט אפילו לא ישנו את דעתם. אבל הכח של המפגש עם ‘האויב’, לתת פנים לצד השני, לשמוע את מצוקותיו, ההיכרות – בסיסית ככל שתהיה, חוצבת כמו מים לסלע בקשיחות הישראלית למודת הקרבות.
ממליץ לכל מי שהחברה הערבית בישראל מעניינת אותו לנסוע לשם ביום שישי.
כל שישי, בין אחת לארבע, במפעל הגופרית הישן ליד קיבוץ בארי.
תודה לרוכבים שבאו איתי, לטלילה שסיפרה לי על המפגש, לנגה שהכירה לי את טלילה, ולמגדלור לתודעת עזה. אתם התקווה.

ועל זה הגיבה רחל:

מדהים שבעיצומו של מסע לחיזוק חד-צדדי ושטוח קיבלתם מימד נוסף ומעמיק יותר על המצב האמיתי, ועל בני אדם נוספים שנמצאים בתוכו, שהנטיה הגורפת בישראל להתעלם מקיומם לחלוטין. וזאת אפילו בשעה שהדם עדיין רותח, וכל אחד מתבצר בעמדותיו, משוכנע בצדקתו ואי צדקת “הצד השני”. אני יכולה לתאר לעצמי כמה טעון היה המפגש. ואף על פי כן מקוה שהמפגש הצליח לפתוח ולו סדק זעיר בתודעת האופנוענים, לחמלה והרגשת אנושיות גם כלפי אנשים שהתעלמו מקיומם לגמרי עד כה. ומציעה לארגן מפגש נוסף בהמשך, כשהרוחות כבר תהיינה יותר רגועות ותהיו יותר פנויים להקשיב ולקבל. עזה עדיין תהיה שם. עם כל הבעיות, ועם בני האדם שבה.

על המגדלור בגל”צ בוקר טוב ישראל 23.6.2019

סרט באנגלית של Filming for change על רמי חרובי והמגדלור

כתבה ב”מקור ראשון” 1.12.2017

רמי חרובי ביומן השבוע כאן ב’ 30.3.2019