אחד החשובים שבצמתי ההיסטוריה האנושית. צומת דרכים ומפגש בין עולמות ונופים. מרחב תפר בין הארץ המיושבת לארץ המדבר. מפגש הנוטעים והזורעים עם הרועים והנוודים. פסיפס אמונות ותרבויות.
לאורך ההיסטוריה מילאו העיר עזה וסביבתה תפקיד מרכזי במסעי המלחמה של האימפריות, פעם כשער הכניסה הדרומי לארץ ישראל, ופעם כתווך החוצץ בין ארץ ישראל למצרים. מעזה, גבולו הצפון מערבי של מדבר סיני, וצפונה, מקורות המים הופכים לזמינים יותר ונפרסת רשת של כבישים, ראויים מדרכי המדבר, המחברים אותה לשאר ערי הארץ.

מתוך: "תולדות רצועת עזת באספקלריה גיאו-פוליטית וגיאו-אסטרטגית"
מאת מרדכי גיחוך, בהוצאת יד יצחק בן צבי

בעתות שלום היתה רצועת עזה בסיס לשיירות המסחר המתארגנות לקראת ירידה למצרים ותחנת
דרך ראשונה חיונית לאלה העולות ממצרים להתארגנות ולהצטיידות מעבר לישימון.
גם נמליה ומעגניה של רצועת עזה הקנו לה חשיבות רבה בעידן הטרום קיטורי. בהיעדר אמצעי שימור משוכללים למזון נזקקו האוניות לתחנות קרובות לאורך החופים כדי לחדש את
אספקת המזון והמים. משנה חשיבות נודעת בימים עברו 'לחוף הידידותי' במינוח הימי, כחוף מבטחים בעתות סערה וכמיפלט מפני שודדי ים ואוניות אויב. לפיכך העדיפו הספנים, עד לזמן החדש, מטעמי בטיחות וקשיי ניווט, את ההפלגה לאורך החופים על פני חציית הים. יתירה מזו, משטר הרוחות באגן הים התיכון המזרחי מקשה על מפרשיות את המעבר הישיר ממצרים לכיוון הים האגאי והיווני, מדי שנה בין החודשים מאי ואוקטובר. בעל כורחם נידונו כלי השייט להפליג לאורך חופיה של ארץ ישראל וסוריה ובסיסי החופים האלה יכלו לסייע להם או לפגוע בהצלחת ההפלגות.
עדות ארכיאולוגית על מגעים בין מצרים לרצועה מצויה כבר מן המאה הכ' לפני הספירה, והיא
מושתתת על ממצאים, כגון אזכרת שמה של אשקלון בפסלוני המארות. אלה הן צלמיות בדמות
שליטי ערים ומדינות זרות אשר בהם ראו המצרים אויבים או מורדים בממלכתם, ואשר את הכנעתם רצו להשיג על- ידי טקס של קללה ונידוי של הצלמיות. הקבוצה הקדומה של צלמיות המארה, בהן נזכרת אשקלון, שייכת למאה הכ'.
מפלסיהם התחתונים של תלי הנגב טרם נחפרו כל צורכם. עם זאת, קשה להניח שההשפעה המצרית
הברורה למן התקופה הכנענית הקדומה השנייה בערד, בה נמצאו כלי אבידום האופייניים לשושלת
הראשונה במצרים (תחילת האלף הג' לפני הספירה), פסחה על הרצועה.
מימי סן וסרת הג' , שמלך בשנים 1849- 1887 לפני הספירה נשתמרה אסטילה של אחד הקצינים
בשם סבך בו שנלווה אליו במסע לעיר שכם, שבוודאי חייב אף הוא את השימוש החופשי ברצועה.
הלכה למעשה מוכחת בעלות מצרים על רצועת עזה רק מתקופת הממלכה החדשה (השושלות
ה '-י"ח; המאה הט"ז). קדמה לה תקופת שלטון ההיקסוס על אימפריה שהשתרעה על סוריה
וארץ ישראל ומצרים גם יחד ואשר בה בוצרו והוחזקו ערי הרצועה: שרוחן (תל אל פרעה), ירזה (תל ג'מהב), תל אל עג'ול (בית-עגלים?), וככל הנראה גם עזה ואשקלון ואולי אף אשדוד. בולטים
בעוצמתם ביצורי שרוחן ותל אל-עג'ול. הם נועדו לשמש, בעת ובעונה אחת, ערי מסכנות וערי רכב, לשיטור הרצועה – חוליית הקישור החיונית בין נחלותיה האסיאניות והאפריקאיות של ממלכת ההיקסוס ומעוזים שאויב הוצרך לכבוש בטרם יוכל להיות 'בעל-בית' ברצועה.
עזה, ששמה הרשמי נסוב ל'עיר שלל המושל', היתה אף לבסיס הצבאי הפרעוני הראשי בדרום הארץ, ולמרכז המנהלי של רצועה זו, שבצדק יכלה להיקרא על שמה באותה תקופה. המקורות המצריים שמרו על שמו של הנציב שישב בעזה בימי אמנחתפ הג' (1361-1398 בקירוב). שמו היה דואדי, ובידו הופקד חיל-מצב ניכר. גם תיאור, ולו סכימאטי, של עיר המבצר עזה נשתמר על תבליט
במקדש סתי הא' בקרנק. הציור מתאר אותה כמוקפת חומותיים ומגדלי עוז קבועים בהן, כך שכל
מגדל בחומה האחורית מכסה קטע של החומה שבין זוג מגדלים בחומה הקדמית.
ירזה, שרוחן ובית-עגלים, שאף היא שוקמה כמבצר עוז, נבנו על נחל-עזה, הקרוי בהמשכו נחל בשור. לקו זה ניתן עומק על ידי הכללת יובליו בתוכו, כגון נחל פטיש, נחל גרר והגבעות שביניהם. תכונות אלה עשוהו מידי פעם קו מגן עיקרי לרוחב הרצועה. עוד במלחמת-העולם הראשונה סייע המכשול הטבעי הזה לתורכים לבלום את הבריטים במשך שישה חודשים, ממארס ועד ספטמבר 1917
'רצועת עזה' של הממלכה החדשה התקיימה בצורה זו או אחרת עד תום השושלת הכ' (סוף המאה
הי"ב לפני הספירה). במאה הי"ב חדרו הפלישתים לחוף הדרומי של ארץ ישראל והנחילו לרצועת
עזה את שמם: שפלת פלשת וחוף פלשת – פלסטינה בלשונות לעז.
סגולה גיאו-פוליטית נוספת שנתייחדה לרצועת עזה וטרם הזכרנוה:
רצועת עזה נוסף על היותה חולייה חיונית בדרך הים-בנתיב הקשר היבשתי הבינלאומי היחיד בין אסיה לאפריקה היתה מאז ומתמיד גם ראש חוף ומוצא ים-תיכוני לנתיבי המסחר הטרנס נגביים. נתיבי-הנגב אינם אלא קטע סופי בדרך מסחר ראשונה במעלה, אשר קישרה בין המזרח הרחוק- הודו וסין- וארצות אגן הים התיכון. יש שספנים פרקו סחורותיהם בדרום ערב ויש שהביאון לאילת. משם הלכו הנתיבים, כאמור, דרך הנגב ועד רצועת עזה, ומשם הועברו הסחורות, חלקן ביבשה מזרחה או מערבה וחלקן באוניות לארצות שמעבר לים. בזמן ש'דרך המשי', זו שחצתה את מרכז אסיה, לא היתה תקינה, היתה דרך זו נתיב בלעדי כמעט לסחורות מן המזרח הרחוק. כן היתה נתיב טבעי ליצוא מדרום ערב ואגן הים האדום. הצלחת הפעילות המסחרית בנתיבי האורחות הנגביים היתה תלויה אפוא בתפעול תקין של השווקים והנמלים ברצועת עזה, ולהיפך.
מכאן שותפות האינטרסים בין תושבי אדום, שבטי הערבים ושאר הנודדים אוכלוסי הנגב ובין אנשי
הרצועה. כל מאורע מדיני, בטחוני וכלכלי אשר שינה את סדרי החיים באחד משלושת האזורים
האלה, השפיע מיד, באופן חריף ולפעמים גם בצורה מכרעת, על גורל שאר האזורים. מכאן שהבעלות על רצועת עזה הקנתה יתרונות כלכליים ניכרים ועמדת כוח בלוחמה כלכלית. השליט בה יכול היה להכתיב תנאים ולהפעיל לחץ על כל המעוניינים בקיום המסחר הטרנס נגבי.
הקשר הגיאו פוליטי בין רצועת עזה לשבטי הנגב ולאדומים מובלט במפורש פעמים מספר במקרא.
לאחר שהכניע יהושפט את הפלישתים נאמר עליו: 'ומן פלשתים מביאים ליהושפט מנחה וכסף
משא, גם ערביאים מביאים לו…' (דברי הימים ב יז יא); וכך גם בימי עוזיהו: 'ויעזרהו אלהים על
פלשתים ועל הערביים היושבים בגור בעל והמעונים' (שם, כו ז). המעונים הם לדעת חוקרים שונים
בני מעון (מען דהיום, בדרום ירדן).
הקשר בין פלשת- ערביי הנגב ואדום בא לידי ביטוי יפה גם בדברי הנביאים. ישעיה מנבא (יא יד)
את הכנעת אדום ומואב בעקבות נצחון על הפלישתים: 'ועפו (בני ישראל הגוברים על משנאיהם)
בכתף פלשתים ימה יחדיו יבוזו את בני קדם, אדום ומואב משלוח ידם'. לעומת זאת, כאשר נחלשה
יהודה חברו נגדה פלישתים, ערביים ואדום יחדיו: 'ויער ה' על יהורם את רוח הפלשתים והערבים
אשר על יד כושים. ויעלו ביהודה ויבקעוה' (שם, כא טז), או '…על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה
לא אשיבנו, על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום' (עמוס א ו).
ערכה הכלכלי של הרצועה בימי בית ראשון נעלה מעל ספק. אולם, יכולת ניצול האפשרויות הכלכליות והפקת מלוא התועלת מהן היה קשור בתפעול הסחר הבינלאומי, בהפלגה בים ובטיפוח הקשרים המסחריים, אשר כמקובל בתקופה ההיא נשמרו במידה רבה של הצלחה כסוד בידי תושבי הרצועה הפלישתיים. כשם שנזקקו ישראל לצורים כשותפים, כך נזקקו מלכי יהודה לשרות הפלישתים; מעולם לא ניסו לחסלם כליל או לבטל במידה ניכרת את עצמאותם, אף כשיחסי הכוחות ההדדיים אפשרו זאת. הפלישתים מצדם ראו עצמם אנוסים לשתף פעולה עם יהודה, כמו עם כל מדינה אחרת ששלטה על מערכת הדרכים הנגביות ויכולה היתה לשבש את אורחות המסחר לאורך 'דרך הים' ובקו אדום- פלשת. יחסי יהודה ופלשת היו מושתתים אפוא על הזדקקות ותועלת הדדית, כל אימת שיהודה היתה חזקה למדי כדי לסכן את עורפה המסחרי או החקלאי של פלשת.
הוא הדין לרקע הידברותם מדי פעם לשעה קצרה בעת מאבקם כנגד מעצמות זרות שאיימו לכבוש את הארץ.
המסורת של יחסי שכנות תקינים בין אשקלון וישראל נמשכה גם בימי בית שני. פעמיים פסח עליה
יהונתן במסעותיו לאיזור פלשת, והסתפק בהבטחות הדדיות של רצון טוב. אלכסנדר ינאי אף לא נגע בה, שעה שכבש את כל שאר ערי ארץ הפלישתים. עצמאותה של אשקלון משנת 104 היתה, בהכרח, בהסכמת ינאי, ששלט על כל השטח המקיף אותה. יש להסיק אפוא כי בימי בית שני- כמו בתקופת בית ראשון- היו היהודים מעוניינים בניצול המידע הימי ובניצול קשרי המסחר הימיים של ערי פלשת, וכי מצאו שפה משותפת בנדון זה, בראש ובראשונה עם אשקלון.
אך לא רק יהודה, אלא גם המעצמות השכנות ראו ברצועה יעד אסטרטגי בעל משנה חשיבות מפני
ערכה המסחרי.
מיקומה של הרצועה הקנה לה מעמד של מרכז עולמי בכיר בסחר של שרפים, לבונה ושאר צמחי
קטורת שהיו מצרך חיוני חסר תחליף בפולחנים של רוב הדתות בעולם הקדמון. הקטורת, שמוצאה
ממזרח אפריקה, מדרום ערב ומאגן המפרץ הפרסי, נסחרה בשווקי הרצועה ויוצאה מהם.
עם הכללת הרצועה, וארץ- ישראל כולה, בתוך האימפריה הרומית הגדולה, גבר ערכה
כנתיב תקשורת יבשתי בין מצרים- אסם התבואה העיקרי של האימפריה ובין אחוזותיה
האסיאניות.
התוויית קו הלימס בגיזרת הרצועה הרחק דרומה מתוואי נחל עזה, שהוא המכשול הטבעי היחיד
במרחב, מסתברת מתוך המגמה להרחיק את הגבול מעזה ולכלול את מירב האדמות המעובדות
ברצועה בתוך התחום המוגן. כאן המקום לציין שגניה ושדותיה הפוריים של רצועה ברוכת מים זו,
היו מקור המזון הטרי שהובא לצבאות ולשיירות שנעו מערבה או דרומה. אולי שם העיר 'שוק מזון'
במאה הד' היה כל המרחב החקלאי מדרום לעזה ועל סף הלימס מאוגד ביחידה מנהלית חקלאית- ממלכתית אחת: ה'סלטון קונסטנטיניאקס'.
מימי דיאקלטיאנוס ואילך נכלל הנגב כולו במערכת הספר הרומית. תדמור נהרסה ואורחות המסחר
בדרך מרכז אסיה ופרס השתבשו מטעמים מדיניים או בטחוניים. הסחר המזרחי החל זורם מחדש
בדרך נתיב הנגב, וברצועה חלה תחייה ושגשוג. מצב זה שרר ברוב רובה של התקופה הביזנטית,
בניגוד לתמונת השפל וההתנוונות שאפיינו את מרבית מחוזות האימפריה.
בתקופה המוסלמית המשיכה הרצועה לשמש חוליית קשר בין חלקיה האסיאניים של האימפריה
האומיית והעבאסית (הכליפות האומיית 705-661; העבאסית עד 1100) ובין מצרים וצפון אפריקה.
דימשקי (1300 לספירה) כתב בצורה פיוטית כי הרצועה היא 'פרוסה כקטיפת משי שזורה בחוטי כסף וזהב על גבי חול'. (מוקדסי 985 לספירה).
משלהי המאה הי"ד ואילך, ירדה חשיבותה של רצועת עזה כבסיס ימי. אולם עולה מעמדה כנתיב של קשר בין החבלים האסיאניים באימפריה הממלוכית ומצרים. בעקבות זאת חלה גם תחייתה הכלכלית. מעתה שוב רשאים אנו לכנותה רצועת 'עזה', כי עיר זו שבה וכבשה לעצמה את המקום הבכיר בחבל זה. כמרכז תקשורת ריכזה עזה בתוכה כמה פונקציות: היא היתה התחנה הארץ ישראלית הראשית לדואר היונים הממלכתי, תחנה לאיתות בלפידי אש ובתמרות עשן ושימשה תחנתם של הבלדרים המלכותיים הרכובים. יתירה מזו, עזה היתה לבירת מחוז (סנג'ק), שכלל את כל השפלה, השרון ומעברי הכרמל הדרומיים.
באספקלריה היסטורית ניתן לומר ששלטון הממלוכים במחוזותיהם האסיאניים התבסס על משולש המעוזים: עזה, דמשק וכרך.
האפיזודה הנפוליונית היתה אות מבשר להתחדשות חיוניותה של רצועת עזה ועם זאת, המשיכו התורכים להזניחה עד ערב מלחמת העולם הראשונה. אולם הבריטים החלו לוטשים עיניהם אליה.
התכונה המרכזית העולה מחקר הרצועה בכל העידנים: רצועת עזה היא המפתח הצפוני לשלטון יציב בארץ- ישראל בכל הקשור ליחסיהם של בעלי הארץ עם השכנה שמעבר סיני ומערבה. משלימה אותה בדרום גיזרת החוף הצפוני של מפרץ אילת. כל אימת שהשלטון המרכזי בארץ ישראל לא שלט ברצועת עזה, גרם הדבר להתגברות השפעתה של מצרים או של אחת ממעצמות העל של אותה תקופה בחבל ארץ זה. ככל שהשפעה זרה זאת גברה כן פגם הדבר בריבונותה ובעצמאותה של המדינה הארץ ישראלית. מצד שני היתה תמיד שליטה על הרצועה בבחינת עמדת כוח במשא ומתן מדיני עם גורמי חוץ בכלל ומצרים בפרט, וכן היתה עמדה אסטרטגית חיונית בעתות מלחמה.